"ילדים זה שמחה?!"
"אני כבר יורדת". ענתה באדישות כאשר צלצלתי לנייד שלה ושאלתי אותה היכן היא. בדקות שהמתנתי לה במכונית, עלה זכר השיחה מליל אמש בו שתינו יושבות בפינת האוכל, לוגמות כוס קפה ומשוחחות על ההחלטה הגורלית שעומדת להיקבע היום.
השעה עשר ועשרה. סוף סוף, הנסיכה הואילה בטובה לרדת. השתמשתי במלוא השליטה העצמית כדי לא לומר לה דברים, שמאוחר יותר איאלץ להצטער עליהם. - "אני לא מבינה" – אמרתי בנימה כועסת, - "את לא יכולה אף פעם לדייק?" שתיקה. הכעס הציף אותי. - "חבל שלא נסעתי" – הוספתי בכעס מאופק.
באדישות ענתה לי - "טוב - תפסיקי לחפור - רק התעוררתי."
אלוהים יודע כמה כוחות נדרשו לי כדי לא לסטור לה באותו רגע.
"את לא חושבת שאת חצופה?" שאלתי בכעס רב.- "לפחות את יכולה להתנצל על האיחור?"
היא נתנה בי מבט נוקב וכשאינה טורחת להתנצל אמרה - "טוב, נו מה נהייה עכשיו? אנחנו נוסעות או לא?"
דוממתי מנוע. לרגע, רציתי מאוד להשיב לה בשלילה, ללמד אותה לקח ולהניח לה להסתדר לבד – אך לא יכולתי. יכולתי לכעוס, להיפגע, אך לא יכולתי למנוע מעצמי לקחת אחריות על חיי וגם על חייהם של ילדיי מה שלמורת רוחי - ביתי ידעה לנצל זאת.
הבטתי בשעון. חמש עשרה דקות נותרו למועד הפגישה שבה יקבע גורלה של ביתי. עלינו להספיק להגיע לתל-אביב. התנעתי את המכונית, מחליטה להשאיר את המשך הויכוח למועד מאוחר יותר. היא ניסתה לנהל איתי שיחה אך ראתה שאינני מגיבה.
היא ניסתה שוב – "טוב נו מה? החלטת לאכול סרטים עכשיו? את לא רוצה לדבר איתי?" לא עניתי. מכירה את עצמי – יודעת שדרוש לי זמן כדי להרגיע את עצמי.
לבסוף שברתי את השתיקה שנוצרה ובטון המשלב בתוכו עדיין כעס אך גם דאגה - שאלתי –
"הספקת לשתות משהו בבוקר?"
"לא". ענתה. הדאגה האימהית גברה על הכעס.
"טוב". אמרתי - "ברגע שתסיימי את הפגישה שלך, נלך לאכול ארוחת בוקר במקום כלשהו".
"תודה" - אמרה.
כאשר הגענו בזמן והיא לא נמנעה חלילה וחס מלציין זאת - עצרתי את עצמי שוב כדי שלא אגיב - לא לפני הפגישה. רק סיננתי - "יש לך מזל שהתנועה זרמה ושלא היו פקקים בדרך."
נכנסנו למרפאה. השעה הייתה עשר וארבעים. למזלה של ביתי שלעיתים נראה לי כי יש לה יותר מזל מ... הבדיקה של הפציינטית שלפניה התארכה, ולכן היא לא ננזפה על האיחור. בעמקי ליבי קצת הצטערתי על כך. אולי הייתה לומדת מכך לקח.
נכנסנו לרופא. הרופא בדק אותה ביסודיות ואז סיכם את ממצאיו –
"ניסינו את כל מה שאפשר ונואשנו" – אמר – "את תצטרכי לחיות עם הנכות הזאת, כל חייך".
ברגע אחד קבע את גורלה של ביתי לכל חייה. הבטתי בה מזווית עיניי, בוחנת את תגובתה. ארשת פניה נשארה קפואה אך ידעתי כי בתוך תוכה היא כואבת, נשמתה זועקת ובוכה.
התמלאתי רחמים כלפיה. רק בת עשרים ותיאלץ לחיות כל חייה עם פגעי התאונה – שבר בלסת שאינו ניתן לאיחוי – מגביל את תנועותיה. יצאנו מהמרפאה. ניסיתי לעודד אותה, שוכחת את הכעס, שהיה נראה כעת שולי ביותר.
"חמודה שלי, אנחנו צריכים להודות לאל שזה הסתיים כך" - אמרתי ברכות. - "יכולת לצאת עם פגיעות חמורות יותר" - הוספתי.
היא לא הגיבה, נראתה מכונסת בתוך עצמה. חיבקתי אותה ברוך, מניחה לכעס שלי להידחק הצידה - "בואי נלך להתפנק ונאכל ארוחת בוקר כיאה לשתי נסיכות" – אמרתי, מנסה להשוות לקולי נימה עליזה מעט, מנסה לעודד אותה ואולי גם אותי.
ישבנו בבית קפה ברמת-חן, מתבוננות בשתיקה באנשים החולפים על פנינו תוך כדי שאני תוהה מה חולף עתה במחשבותיה של ביתי.
"אני יכולה לעשן?" – שאלה בקול חלוש, שוברת את השתיקה.
"כן" – השבתי. למרות שמאוד הפריע לי עשן הסיגריות ולא כל כך אהבתי שהיא מעשנת לידי - לא היה זה הזמן לסרב לה.
הארוחה הגיעה. ראיתי שהיא נרגעה מעט ובניסיון אולי, להדחיק את הבשורה שזה עתה שמענו, חזרתי למה שהתרחש בבוקר - "את יודעת?, מאוד נפגעתי מהיחס שלך בבוקר" – אמרתי – "אפילו לא טרחת להתנצל?"
"את צודקת" אמרה, נוגסת בכריך שבידה. - "פשוט, אתמול מלצרתי עד שעה מאוחרת ולא יכולתי לקום בבוקר".
מדוע לא הופתעתי? תמיד הייתה סיבה לכל דבר, תמיד הרגשתי בסופו של ויכוח בינינו שגם אם אני צודקת, היא תהפוך את הדברים ותתן לי את התחושה, שבסופו של דבר אני ארגיש שאני אשמה. לעיתים הייתי אומרת לה בבדיחות כשאני מכירה היטב את אופייה - "את תהיי מסוגלת אפילו למכור קרח לאסקימואי."
בכל זאת, כשחשוב לי להבהיר לה את מה שהרגשתי בבוקר – את הזלזול שהיא מפגינה ביחס לזמן, נעזרתי בדוגמא נוספת בחייה - "גם כשאת קובעת עם החברים שלך, את מחכה תמיד לרגע האחרון כדי להתארגן, מעבר לכך שבגלל המהירות, כל החדר שלך נשאר מבולגן,את מאחרת תמיד ואז הם כועסים עלייך." - הרגשתי שאני שוב מנסה לשלוט בעצמי.
אולי היא הרגישה בכך, שהיא עומדת למתוח את החבל יותר מידי, לכן בחרה להתנצל - "אני מאוד מצטערת על מה שקרה בבוקר, לא הייתי בסדר. את באמת צודקת, כולם כועסים עליי בגלל שאני מאחרת ואני לא יודעת איך לשנות את זה? אבל תדעי רק, שאני מאוד אוהבת אותך." – אמרה, יודעת כיצד להמיס את ליבי, למחות במשפט חיבה אחד את כל הכעס שלי.
"גם אני אוהבת אותך". השבתי. - "רק תנסי להשתדל ולכבד את זמנם של האחרים בפעם הבאה." – אמרתי כשלצערי הרב, אני לא מאמינה שאכן זה יקרה - אבל היא הבטיחה.
ביקשתי שנזדרז ונסיים את הארוחה משום שקבעתי לסייע לתלמיד בשעה אחת בדיוק ואינני רוצה לאחר. במהלך הנסיעה חזרה, ביקשתי ממנה - "האם תוכלי לעזור לי בשטיפת הכלים כשנחזור?"
והיא אולי בעקבות השיחה - השיבה - "כן, איך שנחזור אני מבטיחה לשטוף את הכלים."
חזרנו הביתה. השתדלתי לא להאיץ בה שתקיים את הבטחתה אולם כעבור שעתיים לא יכולתי יותר וצעקתי מפתח חדרי: "מה קורה עם הכלים?"
"כבר" - ענתה. רק בשעה שמונה בערב – שבע שעות אחרי - קיימה את הבטחתה.
עוד פעם אחת זה יקרה, חשבתי, לא אוותר לה יותר, אלמד אותה לקח אחת ולתמיד, שתדע לעמוד בזמן. מספר ימים אחר כך ניתנה לי ההזדמנות...
הזמנתי את משפחתי לארוחה בצהריי יום שבת. ביתי ישנה אצל החבר שלה. בסביבות השעה שתים עשרה בצהריים דיברתי איתה וביקשתי שתגיע לפני השעה שתיים, היא הבטיחה שהם יגיעו בזמן אך כהרגלה - היא אחרה. "היהפוך נמר חברבורותיו?"
בשעה שתיים וארבעים היא הופיעה עם החבר שלה. אנחנו כבר עמדנו לסיים את הארוחה. התבוננתי בפניה המופתעות, כאשר ראתה אותנו עומדים לקום מהשולחן. היא ניסתה להסב את מבוכתה, מברכת לשלום את כולם בנימה עליזה, מתביישת בפני החבר שלה. פיניתי להם מקום בשולחן אך כאשר היא ביקשה שאגיש להם את הארוחה. לא התביישתי. הבטתי ישירות לתוך עיניה ואמרתי: "תיקחי לבד".
כל הזכויות שמורות
