סיפורי החצר הגדולה 1
שאדנפרואה(דשא)
לא באו אלי חברות הביתה לא היו לי חברות של ממש. כי איני סופרת את נירה שלוס. הבית לא היה מזמין במיוחד: שני חדרים, שני מבוגרים השקועים במלחמת קיום מתישה ומתמשכת. שני ילדים-בן שנתיים ואני-בת העשר, החולקים חדר. הלכתי על קצות האצבעות, פן ״תישברנה הביצים״ שמתחת לרגליי. נורות 40 הואט האפלות נועדו לחיסכון בחשמל. מיטתי התקפלה אל הקיר ואלף צללים יצאו ממחבואיהם בלילה .
הורי ישנו על ספה זוגית מתקפלת בצבע ירוק-קיא, בחדר האורחים, בחברת שולחן אוכל ענק וששה כיסאות כבדים בצבע מהגוני כהה. בחדר הילדים היו ווילונות כותנה עליזים, מפוספסים בצבעי תכול ולבן. את חדרי חלקתי עם הזאטוט. לו הייתה עריסה ולי-מטה שנסגרה והפכה פניה אל הקיר וכוסתה בוילון כל בוקר.
מעולם לא חסר היה אוכל, או בגדים, או ספרים, אך לא היו לי משחקים או מותרות. לא עוני אלא דלות אצילית ומהוגנת, של אנשי תרבות וספר, שלא שפר מזלם. רק ספרים היו לי מפלט. הבית היה דל אך תמיד היה נקי ומצוחצח: המצעים מאווררים, הרצפות שטופות יום יום. חדר השירותים הבהיר בניקיונו. זגוגיות החלונות שקופות .
תפקידי היומי בשובי מביה״ס היה ניגוב האבק שהצטבר יום יום על רהיטי הסלון הכבדים, שנצנצו בפוליטורה אדמדמה, מלאי גילופים ופיתולים שכאילו נועדו מלידתם לתפוס את אצבעותי הקטנות. אי אפשר היה לחפף: אמי בדקה אחרי ודאגה להשלמת העבודה , ככל שהותרתי פס קטן ומאובק.
נירה שלוס שכנתי, הצ׳ילבה שלי, בת ״העשירים״ שלמדה בכיתתי, גרה עם הוריה ואחיה הקטן בכניסה א. בדירה גדולה בעלת וילונות תחרה לבנים ומעומלנים ופסנתר. מיטתה הייתה מיטת קבע מעוטרת בכריות תפוחות עם אמרת תחרה. זמינה להשתרעות כל היום, כל יום. בעוד שהלוקסוס שלי היה השארות במיטתי בבוקר שבת עד השעה 09:30 ולקרוא עוד פרק בספר ״במעגל הקסמים״ של ימימה טשרנוביץ. הפינוק הגדול היה השתרעות שהיה במיטת ההורים בשבת בבוקר, וארוחת בוקר משפחתית עם סלט קצוץ וגבינת ליפטאואר ורודה מעשה ידי אמי.
ארוחת הצהריים היומית הייתה ארוחה רשמית וטקסית: הוגשה מנות מנות, וכללה תמיד ״פורשפייזה״ זערור: סלט חצילים או קישואים, מנה עיקרית שבה פיסונת עוף מכובסת שהתרועעה עם כף של אורז ותרד טעימים להפליא ולעיתים-שעועית צהובה ברוטב לימוני.לקינוח הופיעה קערית זעירה ובה ג׳לי אדום. התמורה לגג מעל ראשי, מזון טעים יום יום וזוג נעליים פעם בשנה-הייתה חובתי לנגב אבק מרהיטי הבית.
נירה שלוס לא ניגבה אבק מימיה. נירה שלוס לא שטפה כלים. ולא הייתה בייביסיטר לאחיה הקטן! נירה שלוס נגנה על פסנתר! נירה שלוס הלכה לשיעורי בלט . ולשיעורי ריתמיקה. ולשיעורי אנגלית! נירה שלוס הלכה עם הוריה לשתות תה בבית קפה פילץ. לאמא של נירה הייתה עוזרת פעמיים בשבוע. שניקתה ובישלה, שטפה כלים וסידרה מיטות . בימי-עוזרת, רוזנה שלוס, אמא של נירה, נהגה ללכת לבקר את הגברת זושו וייץ, אשת הרופא היפהפיה מוורשה, לקפה ורכילות של בוקר. ליפסטיק אדום על שפתיה ולק סגול על ציפורניה, נעלי בית עם עקב לרגליה ושמלה פרחונית לגופה המלא, יצאה גברת רוזנה שלוס לבילוי הבוקר .
אמא שלי לעומת זאת, מעולם לא יצאה לקפה של בוקר. המותרות שלה היו נסיעה ״העירה״ עם אחותה, לחלונות הראווה שברחוב דיזינגוף או לאקספרסו קפוא בגלידה ויטמן ברחוב אלנבי . היא לא משחה לק אדום על ציפורניה. אבל בימי ששי, לאחר שסיימה את הבישולים ועבודות הבית, נהגה לשבת על המרפסת, ובידיה משוף מתכת בעזרתו שייפה את ציפורניה הקצרות, במניקור של יום ששי. ואז מרחה לק שקוף ורדרד על ציפורניה. וזה היה סיום שבוע העבודה שלה.
בין שני בנייני השיכון השתרע מגרש דשא גדול. חצי-ירח של אריחי בטון בודדים הונח על הדשא ועבר בין הכניסה שלנו לשביל המרוצף ובין הכניסה של נירה שלוס לשביל המרוצף. פעם בשנה, באביב, נהג להגיע הגנן שלנו עם שני נערים ערבים ולכסח במכסחת בנזין רועשת את שטח הדשא שבין שני בנייני השכון. חג קציר הדשא קראתי ליום הזה. עד היום עולה באפי מתיקות ריח הדשא שכוסח ונערם לשתי ערימות חרוטיות בגובה מטר:אחת בכל צד של השביל הישר, גובלת ברבע הסהר של מרצפות השביל השני.בחג קציר הדשא, נהגתי להוריד כסא מתקפל עמו עליתי לראש חרוט הדשא בחלק ״שלנו״, בידי האחת ספר, ״אן שרלי״ או "אן מאבונלי", ובשניה תפוח עץ, מדמה עצמי בת אצולה אנגלית היושבת בראש מגדלה וחולמת על נסיך שאולי ישב במגדל שממול.
באותו יום אביב ניחוחי ראתה אותי נירה שלוס בראש גבעת הדשא והחליטה למרר את חיי. מעולם לא החמיצה הזדמנות לכך. גועליות הייתה טבועה בדמה וזרמה בעורקיה. נירה שלוס ירדה למטה עם כסא מתקפל משלה, עלתה לראש חרוט הדשא בחלק ״שלה״ והחלה לשלוח אלי קשתות של ארס:
״הדירה שלכם קטנה וחשוכה. לך -אין חדר משלך.לי דווקא יש!״ ״ אין לכם וילונות יפים כמו בחלונות שלנו .אצלנו תולים וילונות תחרה שוויצרית״
״ לי יש פסנתר ואני מנגנת שופן! לך אין״ לאבא שלי יש מכונית פז׳ו ולאבא שלך יש רק אפניים״
כל מילה שלה חרכה בי שביל שחור של כעס. לא של קנאה. ידעתי שאמי היפה, שלמדה בבי״ס הנחשב ״ליסה פרנסה״ בבירות, וידעה 8 שפות נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 17 ולעבוד לפרנסת משפחתה כשהגיעו ארצה. ואבי ,שהיה ״אופיצר״ בצבא הליטאי ולמד שם בטכניקום הנדסת קטרים, ויתר על לימודיו כשעלה ארצה בגיל 24, כי בארץ לא למדו הנדסת קטרים. ואת פרנסתו מצא בעבודה משעממת במשרד ממשלתי .
ביתנו הצנוע תמיד בהק מניקיון, בגדינו כובסו יום יום, גוהצו והוטלאו ביד האמן של אמי. בכיור מעולם לא נראו כלים מלוכלכים. את קירות ביתנו עיטרו הדפסים ממוסגרים של רמברנדט וטרנר, וגם הדפסים של צבי לבני וסטימצקי. גולת הכותרת היו תמונות נוף מהודרות של נופים צרפתיים וגבירות בקרינולינות, מעשה מסובך של רקמת "פטי-פואה״ אותן רקמה אמי בשבתות. הפסנתר של אמי והכינור של אבא נמכרו מזמן, כדי לממן את הפיקדון עבור דירתנו, הצנועה . אולי לא ניגנתי דופן-אבל בביתנו נשמעה תמיד מהרדיו מוזיקה קלאסית שקטה בכל שעות היום, מהרדיו הקטן. ומעולם לא הרגשתי חסר או קנאה באלה שניגנו בפסנתר או רקדו בלט או קיבלו בגדים חדשים בכל הזדמנות. ולא קינאתי בנירה שלוס. כעסתי עליה.
אמא שלי הזהירה אותי שלא לדבר עם נירה שלוס. ״היא פשוט ילדה רעת-לב״. אמרה. ״שיעורי פסנתר אף פעם לא הופכים בוץ לזהב״.
לכן לא עניתי לקינטורי נירה שלוס. שתקתי למרות שהתפלצתי מזעם. לנהר השטנה שנבע מפיה לא הייתה לי תגובה ראויה.
בהבל פיה שהצחין ברשעותו גזלה ממני נירה שלוס את תענוג הקיץ. מאותו אביב לא עליתי יותר עם כסא, ספר ותפוח ירוק על חרוט הדשא. עד היום, שנים רבות לאחר המען , בכל פעם שריח דשא קצור עולה באפי, צף-עולה בי גל ענק של אבדן, מלווה במתיקות כואבת.
שנים לאחר מכן נודע לי שאדון שלוס, שהיה פקיד בכיר במשרד ממשלתי, נאסר ונשפט על לקיחת שלמונים, וכך יכול היה להרשות לעצמו קניית מכונית ופסנתר ולממן את שיעורי הפסנתר והבלט של נירה. הוא בילה שנים טובות בכלא. הגברת רוזנה שלוס נפטרה מהתקף לב בגיל לא מופלג מאד. ונירה שלוס? מסתבר שמסיבה עלומה נודתה מביתה, נושלה מצוואת הוריה, התגרשה מבעלה ורבה עם בנה היחיד, ונפטרה בדמי ימיה. ואולי, אי שם בגיהינום בו מגיע לה לשהות, היא מנגנת ״פיר אליס ״ על פסנתר, רוקדת את תפקיד הברבור השחור באגם הברבורים ואוכלת דשא.
