סיפורים

לא באו אלי חברות. הבית לא היה מזמין במיוחד: שני חדרים, שני מבוגרים השקועים במלחמת קיום מתישה ומתמשכת. שני ילדים-בן שנתיים ובת עשר החולקים חדר. בית שקט. בית של ספרים. בית אליו הגיע עיתון ״הארץ״ בוקר בבוקרו, גליל דק שהושלך ביד אמן מקומת הקרקע למרפסת הקומה הרביעית. ילד בכייני וילדה ההולכת על קצות האצבעות, פן ״תישברנה הביצים״ שמתחת לרגליה. נורות 40 ואט האירו את החדרים באור אפלולי ועגום. וילונות הכותנה הכחולים יצרו כתמים של אור בחדר הילדים . חדר סגפני ובו מיטת ילדון ומיטת ילדה המתקפלת לקיר אלף הצללים.אוכל, או בגדים, או ספרים לא חסרו.

אמי הצימחונית ידעה להפיק מטעמים מפירות וירקות גם בימי הצנע. משחקים-חסרו מאד. לא היו מותרות. הדלות שנכחה הייתה מהוגנת, נאורה, משכילה ונקיה. ספרים היו לי ארץ מפלט.

תפקידי היומי היה ניגוב האבק שהצטבר יום יום על רהיטי הסלון הכבדים, שבהקו בפוליטורה אדמדמה, מלאי גילופים ופיתולים שכאילו נועדו מלידתם לתפוס את אצבעותי הקטנות. אי אפשר היה לחפף: אמי בדקה אחרי ודאגה שאשלים את העבודה, ככל שהותרתי פס קטן ומאובק. השולחן גדול ושמונה הכסאות המרופדים עמדו על שטיח פרסי אמיתי, לצד השטיח עמד מזנון כבת ב״בייץ״ מהגוני,וספה ירוקה שנפתחה למיטת-ההורים בלילה.

היה זה השטיח של דודה בתיה. מפואר: עבה, גדול, רך. בדוגמא מסובכת ומורכבת. עבודת מחשבת היה: לוהט בצבע אדום עמום, כשהדוגמאות היו בכחול כהה ובשחור. מעלה זכרון של בתים אחרים, עשירים. מקומות רחוקים. אנשים הדורים הצועדים עליו באנפילאות של משי.

אנחנו צעדנו עליו רק בגרביים, מתוך כבוד להדרו.

זכורה לטוב אותה דודה בתיה, כבדת הלסת והרגליים, שהשטיח הפרסי שהביאה עמה מדמשק היה כל רכושה. דודה בתיה גרה אצל חבריה מנוער-האדון והגברת בלנק. משנדרשה לעזוב את חדרה בביתם משנפטרו שניהם בפתאומיות במרווח של שבוע, אוחסן השטיח הפרסי שלה בבית הוריי. יום אחד נעלם השטיח. איש לא אמר מילה על כך. אבל ברור היה שנמכר. נעלם ההדר מחדר המגורים הצנוע שלנו. נותרה רצפת הבלטות המנומשת הקשה, הכתמתמה, של בנייני השיכון משנות החמישים.

השטיח של דודה בתיה חסר לי מאד בשעת ניגוב האבק. חסרה לי רכותו. חסרה לי הבטחתו לימים אחרים ומקומות רחוקים. חסרה לי תחושת ״הלוקסוס״ שהביא עמו אלינו.

הדודה בתיה, בעלת השטיח, הייתה דודת אמי. פגשתיה לראשונה בשדרות בן ציון בתל אביב, שם טיילה עם פיפי, כלבתה הלבנה. בדיוק יצאתי לטיול יחד עם ילדי גן ״המזרחי״, ששכן מול שדרות בן ציון. הדודה בתיה חיבקה אותי אל גופה המלא ונתנה לי כדור שוקולד עם מילוי ענני ולבן שהיה עטוף בנייר כסף. . טעמו המתוק-ונילי עולה על לשוני כשאני נזכרת בה, בשדרה ובפיפי.

מילה לא החלפתי עם הדודה בתיה בפגישה ההיא: עברית לא ידעה, ואת מילות החיבה אלי לחשה בצרפתית. אבל קשר של חיבה ואהבה ניצת בינינו מיד, והמשיך לכל חייה.

עם השנים נגלה לי סיפורה, טיפין טיפין: היא היתה בתם השלישית של סבא רבא אברהם, נפח אומן מחרסון שבאוקראינה, ודובה אשתו, בת ניקולאייב. בנם הראשון נלקח לצבא הצאר. הסבים הגיעו לפלסטינה בשנת 1890. לזכרון יעקב הגיעו , עם הר של כלי מיטה רכים והמון כלי בית, מלווים בדודה בתיה ובאחיה הדוד מאיור. בזכרון יעקב בנה סבא רבא את שערי היקב, ושם נולדו סבי, ואחיו הצעיר מוניה. משם- הרחיק סבא רבא החרוץ לבירות, למפעלי דסו. בבירות, הריביירה של המזרח התיכון דאז, פגשה הדודה בתיה, עלם חמודות נאה ויפה תלתלים בשם ז׳אק, והביאה על ראשה סקנדל שבסקנדלים: לא נשמע בבירות שבחורה אשכנזית תטייל עם בחור בן העדה הספרדית! הדודה בתיה לא רק טיילה: הדודה בתיה התאהבה קשות ונישאה לז׳אק יפה התואר, למורת רוח הוריה והוריו, ועברה עמו לדמשק, שם חיו באושר ובעושר עד שגירש אותה מעליו כי לא נשאה לו פרי בטן. גם נשותיו השניה והשלישית לא הצליחו בכך. וכך, בשברון לב וכיס, ושטיח פרסי אחד גלול, הגיעה דודה בתיה לארץ ישראל בשנת 1950 בדרך לא דרך, כנראה שדרך טורקיה, והצטרפה לשלושת אחיה. היא ניסתה לבוא לפני קום המדינה אך משום מה האנגלים לא הרשו לה להישאר.

אהבנו מאד את הדודה בתיה, שהיתה מלאה כרימון בסיפורים ועצות: בגיל 16 ערב מסיבה סלונית, כשלא השגתי תור לקוסמטיקאית האימתנית ברחוב שלמה המלך, הצליחה הדודה בתיה לעשות את הפלא שלה בעזרת כדור סוכר,לימון ודבש, ואני צעדתי ברגלים חשופות ומתוקות מדבש למסיבה הסלונית הראשונה שלי, אצל חברתי ברחוב יהלום ברמת גן. כך חגגתי את כניסתי מעולם הילדות לעולם הנערות.

זיכרון השטיח הפרסי של הדודה נותר חרוט בליבי:,עד היום , כשאני מזהה שטיח דומה, מחסיר לבי פעימה. ואז אני חושבת על הדודה, על הרהיטים הכבדים ועל השטיח. וליבי נצבט בעצבות מתוקה.

Bee bee

תגובות