מיקה, את אישה בעשור השישי לחייך, ואני בקושי באמצע הדרך. אבל אני רוצה לספר לך משהו עלי, בידיעה שלעולם לא ניפגש. אחרת לא הייתי מספרת. יש דברים שנוח יותר לדבר עליהם מאחורי מסך האנונימיות. הפסיכולוגית נתנה לזה שם שכנראה כתוב בספרים, והיא אומרת שזה בסדר, אולי עדיף. אז אספר לך איך שיר שלך שינה לי את החיים יום אחד, כשהייתי בת 15 אבודה. כדי להגיע ליום ההוא, אני צריכה לחזור שנתיים אחורה, בערך. ברשותך, אדלג על כמה פרטים, אז סליחה אם יהיו חורים בסיפור שלי.
הייתי סוג של ילדה מוזרה, לא מקובלת. אבל תלמידה מצטיינת, אז המורות סלחו לי בתור חלון הראווה שלהן. בעצמי לא הבנתי מי אני. מוזרה גם בעיניי-שלי. בדיוק גידלתי תחת וציצים, והתחילו להסתכל עלי אחרת. רציתי לבחון את עצמי, לבדוק גבולות, להבין עד כמה אני מוזרה. הייתי בקושי בת 14 כשרצתי להזדיין עם מישהו בן 17 או משהו שהפגין קצת חיבה. סיפרתי שאני בת 15, כאילו שזה הצדיק משהו. היה מעליב לראות שהוא מתעלם ממני אחר כך, אבל כל החברים שלו פתאום התייחסו אלי. ביליתי, הוזמנתי ואהבתי את זה. אבל היה לכך מחיר, כי מצאתי את עצמי משתרללת בכל הזדמנות. אין צורך להטיף לי. היום לגמרי ברור שנוצלתי. אולי יותר מכך, אבל רציתי את זה. רק שזה לא הספיק. הסגתי עוד גבול, וכמה חודשים אחר כך התנשקתי עם ילדה מהשכבה בזמן טיול של בצפר. היא כנראה התחרטה, ולמחרת דאגה לעשות אותי הבדיחה של בצפר, וכל השכבה החרימה אותי. הבנות כי כנראה פחדו, והבנים כי נאלצו למחוק אותי מהרשימות שלהם. פניתי ליועצת לבקש עזרה, והיא אמרה לי שאני "ילדה מיוחדת". תביני, ואולי את יודעת: כשיועצות אומרות לתלמידות אומללות שהן מיוחדות, יש לזה רק משמעות אחת: יופימיזם. דפוקה בראש, לא משתלבת. התחלתי להיכשל בלימודים בכוונה, אולי ישאלו אותי מה קרה, שמישהו ידבר איתי. היועצת קראה להורים. סירבתי לדבר, והיא "המליצה" לקחת אותי לטיפול, כדי למנוע "השלכות". בדרך לפסיכולוגית, ישבתי במושב האחורי, שותקת, מושפלת ומיותרת. כדי לשבור את השקט, אמא התחילה לזפזפ בין תחנות ברדיו, ושמעתי קול אישה שרה:
אִם הָיִיתִי יְכוֹלָה לַעֲזֹר לָךְ / שְׁתֵּי יָדַי הֵן מוּשָׁטוֹת אֵלַיִךְ / לִהְיוֹת לָךְ מִגְדַּלּוֹר בָּאֲפֵלָה
הרגשתי כאילו הזמרת הזו ראתה אותי, שמעה אותי, כולה אהבה. המילים התנפצו לי אל תוך האוזן, ביקשתי מאמא להגביר, והתחלתי לבכות, סתם ככה. אבא עצר את המכונית כי חשב שאני לא רוצה לפסיכולוגית. הוא הפנה אלי ראש לדבר, אבל אז שמעתי את הבית האחרון בשיר:
אִמָּא מְחַכָּה לָךְ, עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן / פַּעַם אַתְּ הָיִית בְּעֵינֶיהָ הַחֲלוֹם / הַיּוֹם כְּבָר לֹא נִשְׁאַר לָהּ כּוֹחַ
בטח נשמעתי כמו עֶגְלָה גועה. המעיים נעקרו ממני מרוב בכי שלא יכולתי לעצור. לא רציתי להיות החלום האבוד של אמא. מפוחדת, התחלתי לבקש מהם סליחה בלי לדעת על מה בעצם, שאני אספר הכל, שיזרקו אותי מהבית, רק שיסלחו לי. אבא תמיד הסביר שאני צריכה לספר את האמת, שאם אסתיר משהו, הם לא יוכלו לעזור לי כשאצטרך. שיקרתי, רימיתי אותם, בגדתי בהם. ונפגעתי. אז סיפרתי: שבקושי בת 15 וכבר לא בתולה, ש(גם) בנות עושות לי את זה, שהמורות שונאות אותי כי אני כישלון, וכל התלמידים פוחדים ממני ומחרימים אותי ואין לי עם מי לדבר. אבא עבר למושב האחורי, טרק את הדלת ונעץ בי את עיניו השחורות. הייתי בטוחה שאני הולכת לחטוף ממנו, אבל הוא רק הביט בי רגע ושאל: ילדה שלנו, מה עשינו לא בסדר? פתחתי פה, ניסיתי לענות, להגיד: לא, אתם לא, זו רק אני המטומטמת. לשווא. הפה נשאר פעור וחף ממילים. לא יכולתי לדבר. ישבנו שלושתנו חסרי מילים, ובכינו יחד. כשהגענו לפסיכולוגית, ביקשתי שנהיה כולנו בפגישה. לא רוצה יותר להסתיר. לא להיות המוזרה שצריכה טיפול. סיפרתי, נתתי להם לקרוא שירים שכתבתי. אני ממשיכה גם היום. חזרנו הביתה בתחושה שלא היכרתי. הזדככתי. קיבלתי מחדש את ההורים שלי. יש לי אח גדול, חי בלונדון. למדתי איך להיות קרובה גם אליו למרות המרחק. היום אנחנו חברים. פתאום הכל נראה אפשרי.
את מבינה, מיקה? רק בגלל "מגדלור" ששמעתי בדרך, ברדיו במכונית של אבא, חזרנו להיות משפחה, חזרתי ללמוד ולהצטיין, התעלמתי מהמבטים ומהרכילויות, והבנתי שהמורות הרגישו מאוימות. בגיל 16 או משהו, כשכולם התחילו לקבל צווי התייצבות. הצבא החליט שהוא לא מתעסק איתי. אז ביקשתי ללמוד באוניברסיטה. המורות קפצו על המציאה, להיפטר מהניג'ס שמתווכחת ומפריעה בשיעורים. כי מה הן צריכות את זו שבגיל 16 קוראת פרויד וניטשה ושייקספיר ואלתרמן ודליה רביקוביץ' ושז? קראתי אפילו את כל ספר בראשית כאילו זה הארי פוטר. [אני אוהבת הארי פוטר, מדמיינת את עצמי בהוגוורטס, וכולם רוצים להיות חברים שלי כי אני קורעת אותם בקווידיץ'. בביקור הראשון שלי בלונדון, רצתי ישר לאולפנים, איפה שצילמו את הסרטים, טיילתי לאורך סמטת דיאגון וחזרתי עם כוס בירצפת ומקל קסמים. ליתר ביטחון]. פתאום, באוניברסיטה, היו לי חברות וחברים. אפילו שכולם מבוגרים ממני בעשר או חמש עשרה שנה. זה לא הפריע להם והם לא חיפשו לזיין אותי, בנים ובנות. פשוט למדנו ביחד. התחלתי ללמוד כמו מטורפת, עם סמסטר קיץ והכל. שום דבר אחר. לקראת גיל 19 כבר היה תואר אקדמי באופק. הייתי מאושרת.
אז תודה, מיקה. תודה על החיים שלי. על המשפחה שלי, על ההצלחות שלי. בזכות השיר שלך, ששמעתי במקרה ברדיו, בגיל 15. "מגדלור" הוא הפסקול של חיי, שילך איתי לכל מקום. לא רוצה לחשוב איפה הייתי אם הרגע ההוא לא היה מתרחש. דילגתי הרבה בסיפור שלי, ואני חייבת להשלים משהו, לספר לך על המגדלור הפרטי שלי. קוראים לה ג'נה, ג'ן. היא אמריקאית. פגשתי אותה במקרה טרם גיל 13, כשהיא הייתה בישראל עם אבא שלה (אני פוחדת ממנו. הוא איש גדול). אז למעשה, היא הייתה שם, ליוותה אותי בתקופה הנוראית ההיא. שְׁתֵּינוּ היינו מאד בודדות, ונאחזנו זו בזו. היינו ביחד ללא הפסקה. כשג'ן הבינה שמשהו מאד רע קורה לי, היא פשוט נצמדה אלי ולא הניחה לי, שלא אעשה שטויות. והיא מבוגרת ממני בסך הכל רק בשנה וחצי, אפשר לחשוב. גם היא הייתה ילדה. אז תגידי לי, מיקה, איך אפשר שלא להתאהב באחת שלא עוזבת אותך ברגע האפל ביותר בחיים? השיר שלך גם עזר לי להשלים עם עצמי. לפעמים מסתכלים עלי כמו על תוכי נדיר עם כרבולת מוזרה, ומשתאים: "מה, את לסבית?" אני לא עונה. לא אוהבת הגדרות ותוויות. רק שולפת מהטלפון תצלום של ג'ן, עם שיער בצבע נחושת, ריסים כתומים ואף מג'ונג'ן, שפיצי לתפארת. ומחייכת.
מטוסים עושים לי התקפי חרדה (ומאלה יש לי הרבה). כשאנחנו טסות ביחד, וכדי להסיח את הדעת, אני סופרת את הג'ינג'ים על הפרצוף שלה. עד שהיא מתעצבנת ומאיימת להלשין לאבא שלה. אז אני נבהלת ומפסיקה לספור נמשים שממילא יהיו שם גם בטיסה הבאה. התארסנו כשהייתי אצלם בקליפורניה (קצת הזוי, באמצע הקורונה). החלטנו לחכות עד שהיא תסיים ללמוד, ובינתיים ניפגש שלוש או ארבע פעמים בשנה. הרבה דברים השתבשו, ולא נפגשנו כפי שחשבנו. גם המלחמה המזורגגת הזו. נפגשנו במהלכה רק פעם אחת. אבל אנחנו מדברות כמעט כל לילה, ויש לי חברים שהכרתי כשהיינו בניו יורק. בקרוב ניפגש בלונדון (אח'שלי, אני באה!). משם נמשיך לניו יורק>קליפורניה. אולי לתמיד. אולי לא. אבל תמיד נהיה. זהו, מיקה, עכשיו את יודעת. יש לי מגדלור משלי. תודה לך גם על ג'ן.
לימים, קראתי עלייך קצת. בגיל 17 כבר היית אמא, עם התחלה של קריירה. לכמה אומץ ותבונה נזקקת. ברשותך, אקח קצת מהאומץ והתבונה שלך כדי לספר על ילדה שניצלה בזכות השיר. כנראה גם ההורים. את לא תכירי אותי לעולם. היינו בהופעה שלך. גררתי את ההורים. הייתי חייבת להם. ראיתי אותך מרחוק. חיכיתי ל"מגדלור" ושרתי איתך. עכשיו את יודעת. בשבילי את לנצח "מיקה מגדלור".
קישור:
מיקה קרני, "מגדלור"
