בהתחלה היה את ראינוע ואחרי זה בא קולנוע.
כלומר הסרט האילם ואחרי זה הסרט המדבר.
בדיוק כמו האבולוציה, בהתחלה היו החיות הלא מדברות ואחרי זה נוצר האדם המדבר. ובסוף? האנשים שחיים בסרט!
הנה קטע מהספר שלי: העלמותו המופלאה של ראש שקט:
מחשבות פרא התרוצצו בראשו של דיק. כדי לשמור על ראש שקט נכנס לקולנוע. הסרט כבר החל כאשר התיישב בכיסאו החורק. מאחוריו היה מישהו מפצח גרעינים בעצבנות, הגרעינים פגעו בעורפו במטחים רטובים, כשלפתע הרגיש כף יד על גבו.
"סליחה", האיש שלח את ידו לתוך חולצתו של דיק. "נפל לי גרעין שלם פה", התנצל. היד דגדגה את דיק עד שהחל לצחוק. שכניו הביטו בו בזעם. היה זה סרט עצוב מאוד.. כאן העלילה על המסך הגיע לשיא דרמטי, אישה מאחורה תלתה את מטפחתה על גבו של דיק, לייבוש.
בתוך האווירה החשוכה, שעל המסך, הופיע לפתע זיק אור. אדם עם פנס קטן ביד היה זוחל לאורך הבמה, מחפש דבר מה שעף לו לשם. בפעם השלישית שעבר לאורך הבמה, נכנס עם ראשו במסך וקרע אותו חלקית. שריקות נשמעו באולם.
"רגע אחד", צעק האיש , ירד וחזר לבמה עם חוט ומחט. עודו עוסק בתיקון הקרע נשמעו סירנות ניידת שהוזמנה על ידי בעל האולם. שני שוטרים נכנסו לאולם והחלו להחליף יריות עם השחקנים שעל המסך. המסך היה עתה כולו חורים והאיש שעל הבמה עבד כמטורף בתפירה.
בעוד דיק מנסה ככל האפשר להסתיר את ראשו מאחורי גבו של הצופה שלפניו, התיישב הסדרן על ברכיו.
"אוף, אני עייף", נאנח הלה. "האמן לי, העבודה הזאת, קשה מכל עבודה אחרת. הסרט הנע הזה עולה לי על העצבים. פעם השחקנים היו שותקים, היום הם יורים ומקללים כל הזמן. הסיוט שלי הפך למציאות וגם התחילו לירות פה כדורים חיים".
פתע פרץ בצעקה: "כבא את הסיגריה שם! אוי סליחה", אמר לדיק, "המשפט הזה נפלט לי באופן בלתי רצוני. באוטובוס תמיד אני מחפש מספרים על הכיסאות, עד שאני נזכר שאין בנסיעה עירונית מספרים, כבר כל המקומות תפוסים. פעם הקמתי את הנהג מכיסאו מפני שנוסע אחד טען שיש לו מספר זהה לזה שעל כסא הנהג. בלילות יש לי סיוטים שענקים יושבים בשורה הראשונה. אתה בטח חושב שאנחנו יכולים בזמן הסרט לשבת. לפעמים יש סרטי מין כאלו שכל הזמן עומד. קורה גם שמקרינים סרטים מקצועיים כאלה, שכל העולם התחתון בא לפה ללמוד. אז אני יורד מתחת לכיסאות ומאיר בפנס מלמטה למעלה...
אני רואה שאתה אמריקאי, אבל דע לך שהיהודים הם הם שהמציאו את סרטי הקאובוי שלכם. הנדידה היהודית ההמונית לאמריקה, הכניסה את היהודים לכל שטחי החים. בשטח הקולנוע הם חוללו נפלאות. בתחילה ניסו ליצור סרטים באידיש, אבל משתפסו את הקו הנוקשה של האמריקאים, יצרו סרטי גנסטרים וקאו בוי. הקאו בוי היהודי, לא נבדל במאומה מהאמריקאי. רק עין חדה יכולה להבחין, שהוא איננו סועד אף פעם עם שאר הקאובוים, הבלתי כשרים. לכן לרוב מגלמים היהודים תפקיד נבדל, שונה. את היהודי השונה, תמצא למשל בסרט: "השחר עלה על עיר ההריגה', בכיכובו של קירק דגלס. לכאורה, נושא הסרט, מלחמה בין יליד המקום לגדוד צבא עריק, אולם מאחורי הקלעים מתחולל מאבק עז, בין קירק לבמאי, כשהאחרון מנסה לשכנעו לאכול עגל מטוגן בלי להכשירו. בסרט נראה אמנם קירק עושה זאת, אולם הוא משתמש בטריק פשוט: סחט את הדם והכניס במקומו מיץ עגבניות. בשל כל זה כבר יצא לו שם של קירקסן.
היהודים הם שהכניסו את מכונות הירייה לסרטים. הצופה המנוסה אינו מתייגע יותר בחיפושים קדחתניים אחרי הגיבור שאתו יזדהה. ברור, בעל האף הגדול, הוא הוא המנצח. אולי זה משחית את הנוער אצלכם באמריקה ומרגילו להזדהות עם טיפוסים רמאים ושפלים, אבל זה גם מלמדם לעמוד מאוחר יותר, בפני תחרות עם יהודים. כוח האגרוף, חדל להיות המכריע בסרטים אלו, מאז חדרו לענף הזה היהודים. כל רגע עלול להתברר, שהבמאי הוא בעצם קרוב של השחקן היהודי ואז הוא יוצא מנצח, גם אם בהתחלה רעדו קצת אצבעותיו, מפחד שיזרקו אותו מהסרט.
בסרט שהוקרן פה לא מזמן, 'הטוב הרע והיהודי', שבו רודפים טוב ורע אחרי יהודי, כדי לקצץ לו את האף, הצליח היהודי לגלות בין המשקיעים בסרט קרוב רחוק בקרוב שלו ולכן הצליח למלט את אפו בין שיניו. אולם דווקא זה עזר לסרט, בנתנו יסוד הפתעה. סרטים מקוריים באמת, נדירים יותר. בסרט אחר שהיה פה השבוע: 'יום שבת כי יבוא', למשל, התסריט והבימוי יהודיים ולכן בעלילה המרכזית, מצולם ליל שישי של יהודים כשרים, מסובין בהדר וברקע נשמעות צעקות הנבל של הסרט, שסגור בחדר הסמוך וכן קולות יריות וקרב (זה חסך הרבה כסף על בימוי הסצנה עצמה) שבירת הכוס המסורתית גם נוצלה ובוימה, ככדור המבקע את הכוס וכולם צועקים מזל טוב ולא יודעים על דבר הכדור. כן ניצל הבמאי יסוד עתיק יומין, והמסובין שותים את דמו של הנבל בסוף, תוך קריאה מהגדה של פסח. אמנם הסרט מטיף קצת לאנטישמיות, אך בכך נמנעה דוגמא של תוקפנות והדבר מוסיף לכבוד התעשייה היהודית. סרט אחר שראיתי, 'מיין אידישע קינדל', סיפורה של אם, שגדלה שלושה בנים אקדוחנים רוצחים ורצה אחריהם כל הזמן ומקפידה שיקיימו את מצוות הדת, הוא סרט שעורר אצלי חמימות רבה, רק חבל שבקטע הסיום, כאשר שלושתם מתחסלים על ידי הבמאי (כבר לא נשאר איש חי על המסך שירצח אותם), לא נזהרו והכיסוי ראש נפל להם."
