פוסטים

7.5.06 [ מונולוג / יומן ]

7.5.06 / שירה [מונולוג / יומן] 
 
סיפרתי לה.
 
יש כל כך מעט אנשים שמכירים את הסיפור הזה..למעשה, אין אפילו אחד [חוץ ממנו,וגם בזה אני לא בטוחה] שיודע בדיוק מה קרה שם באותם 4 ימים ששאבו ממני כל כך הרבה כח.
 
התחלתי ב"וואי, כמה זמן לא דיברתי על זה." היא הקשיבה, כמו שרק היא יודעת. בלי להגיד שהיא מצטערת, בלי לתת עצות או ניחומים מיותרים. היא לא נגעה בי, לא בכתה, רק הינהנה לאות האזנה.
 כואב לה עכשיו, אני יודעת. אבל אני אמרתי לה את האמת, לא שיקרתי לה כמו ששיקרו לי. אמרתי לה שזה יכאב, שהיא תבכה. לא השלתי אותה שיהיה לה קל ושהיא תתגבר מהר.
"אבל בסוף שוכחים," אמרתי, "יום אחד את תתעוררי בבוקר, וזה פשוט לא יהיה שם יותר."
"ואם אני לא רוצה שזה ייגמר?" היא שאלה אותי,
לא ידעתי לענות.

 אצלי הם כולם רעים. כולם שקרנים, בוגדים, זייפנים, מכורים למגע. 'מה ז"א לא רוצה שזה ייגמר?' חשבתי לעצמי, 'איך אפשר להמשיך לרצות את זה אצלך?'. אז נזכרתי, שלא אצל כולם זה נגמר רע כל כך..שלא כולם נפגעו כמוני, שלא כולם נפגעים כמוני...

 התחלתי לדבר על זה. זה משהו שקשה לשמוע, ויותר קשה להגיד. רציתי לבכות, הרגשתי שצריך..שזה דורש. אבל לא באו דמעות.
הגעתי הביתה, נשכבתי במיטה. זכרונות. תמונות רצות, מהרגעים ששיחזרתי לה. איך התגעגעתי כשהוא לא, איך היה איכפת לי ולו לא...אבל לא בכיתי. כמו נגמר לי המאגר של הדמעות, כמו לא הקשיבו לי יותר. שמחתי כשאמרה לי "אבל אצלי זה שונה.." שמחתי כשהרגשתי את הצביטה הזו של הקנאה. 'לפחות אצלה היה משהו אמיתי..' חשבתי,'לפחות הבכי שלה יהיה טהור.'

 נזכרתי איך הרגשתי מטונפת אח"כ. איך לא יכלתי להסתכל על עצמי, לא יכלתי לראות בנים, או ידיים. נזכרתי, איך כשראיתי זוג ברחוב הייתי מסובבת את הראש, או מתחילה להתעצב. ודווקא אז, זה היה בכל מקום. מגע. כעס. אהבה.

 אסור להצטער. אסור להיכנע. אסור להתאהב. אסור להיות שייכת. אסור להתמסר. אסור להאמין. אסור לזכור. אסור לשכוח.

לא עוברת לי דקה בלי הכאב הזה. איך נפלתי לך... איך אהבתי אותך.
אבל זה הגיע, סופסוף. עכשיו אני על גבול שנאה.
 
 

תגובות