"שהתחילה המערכת היחסים שלנו הרגשתי מלאה פתאום .
מלאה ממקום לא מובן.
לא ידעתי לאן זה מוביל.
לא ידעתי אם אני רוצה את זה בכלל , אבל מה שבטוח שהרגשתי את האינטואיציה מגרדת לי את משטח הבטן בעדינות מלטפת שלא השאירה בי מקום לספק.
אני יכולה לומר שהעדפתי שאף אחד לא ידע מאיפה זה התחיל, אם זה יסתיים באותה מהירות גם, אבל אני יכולה להעיד על הסיטואציה , היא הייתה כ"כ מוזרה שלפעמים היא הרגישה לי הזויה מדיי.
אבל אני אהבתי את ההרגשה .
להיות חירשת לסביבה חוץ מעצמי.
להיות מאוזנת רק אליו כאילו בלעדיו אפול.
להיות עיוורת ולראות רק אותו בחזוני.
אני מתביישת שאנשים ישמעו את האהבה שלי ויחשבו שדעתי נטרפה עליי, ואייך יכולתי...
אבל זה קרה ואני?
אני מאוהבת !
לא מעניין אותי אייך הגיעה המקריות . אני מאוהבת .
אז זה התחיל שנכנסתי לבית רדוף הרוחות שלי. (אני בטוחה שהוא רדוף רוחות , בדרך מאוד מוזרה אני מאוד התחברתי אליהם ואני סוגרת השבוע 5 שנים בדירה..כך שהם למדו להסתדר איתי ואני למדתי להסתדר עם הווייתם המוזרה באשר היא תהיה. )ורצוף המקקים בגודל ראשו של הכלב שלי ,הרגשתי מיואשת מאותו יום.
נטולת כוחות.
מצוברחת , ועייפה.
הדבר היחיד שחשבתי עליו זה להוריד את כל שכבות הבגדים שלי ולהיכנס לאמבטיה.
לשכוח מהיום הזה.
לשכוח מהכול .
אייך זה תמיד שנכנסים למקלחת יש את המישהו הזה שיתקשר ויפריע את מנוחתך שאת שמה מטלית חמה ונעימה על הפנים או שאחד יותר כישרוני מחליט לבקר פתאום באמצע הלילה כי הוא החליט שהוא יותר יצירתי מהלילה עצמו?
אז הבחירה השנייה לא באה לידי ביטוי אלא צלצולו המרושע של הטלפון.
הוא צלצל , ואני רציתי רק לטבול את ראשי מתחת למים ולא לשמוע אותו (למען האמת ניסיתי לעשות את זה ועדיין שמעתי, זה ממש מטריד ..)אבל הסקרנות גברה עליי וחשבתי שאולי זה הטלפון שחיכיתי לו רוב היום אז הייתי חייבת לעצמי לענות.
נוטפת מים אני כורכת את עצמי במגבת החומה ועונה לצלצול המיוחל .
אין אדם על הקו.
אני מנתקת.
לפני שמצליחה לחזור הוא מצלצל שוב.
עונה שוב והפעם הקו נשאר עוד כמה דק' נשימה .
אני שומעת נשימות . כבדות .
נוח לאדם שמעבר לקו לשמוע את הקריאה המתוסכלת של ה- "הלו?" שאנשים דוגלים לומר אותו ללא הרף שהם לא שומעים את הצד השני, ואני חושבת לעצמי.. למה לומר יותר מ-"הלו" אחד?
אני החלטתי לעמוד על הקו ולראות אולי יצא מזה סוג של תרפיה.
השיחות הליליות האלה התארכו ל-3 שבועות שבהם הקול נדם ומוחי שקט.
אני אשקר אם אני אומר שלא תהיתי מי זה, או שהבטתי לפרצופים מסוימים בעין בוחנת אבל אני יכולה גם להעיד שנורא נהניתי מהסקרנות, מהחוסר ידיעה, מהפלרטוט, מזה שיש מישהו שחושב להטריד אותי בשעות המנוחה שלי זהו סוג של נחמה בשבילו.
אני נהניתי , כי הרגשתי.
הרגשתי מחוזרת.
שוכבת על הספה מהופנטת בתוכניתו של עוד קומיקאי מתחיל , נהנית מנפילות הבוסר שלו ו-"השיחה" מגיעה ואני מוצאת את עצמי נרגשת שוב. עוד מעט סופרת 5 שבועות למחזר האנונימי .
אני מרימה את השופרפרת .
שקט.
"אולי נדבר? אני יכולה לומר שזה מאוד מחמיא לי שכל לילה, באותה שעה ,באותו רגע משעמם השיחה שלך מגיעה והדבר היחיד שאני יכולה להעיד עליו שהוא סימן ההיכר שלך בשבילי זה הנשימות הקצובות שלך.. אני יכולה לזהות אותך בלי שתדבר רק מלשמוע אותך נושם אפילו אם אפגוש אותך באיזה חנות מכולת ממוצעת...שסביר להניח נמצאת קרוב לבית שלך , ואולי בעצם אתה משם מכיר אותי, מאידך מאיפה יש לך את מס' הטלפון האישי שלי... יש פה משהו מוזר..ו.." אני נכנסת לאוטוסטרדה מטורפת של דיבור כאילו אגרתי את זה יובלות ... אני שומעת צחוק גיחוך ומופתעת.
שמעתי משהו אחר ממנו חוץ מהנשימות שלו...!!!!
"אני יכול לומר שאני מכיר אותך, אני יכול לומר לך שאני מריח את ריח השמפו היוקרתי שלך עד לפה אפילו שאת רחוקה , אני יכול לומר לך שסתם אני איזה מטרידן משועמם שחייג מספר והגיע אלייך ואת שיתפת פעולה, יכול גם לומר שאני אנס סידרתי וביררתי את פרטייך מאיזה מכר שלך ואני מתכנן רציחה קלאסית נוסח היטלר ...."
קולו היה מהפנט כמו התחושה שליוותה אותי כל הזמן הזה, גברי, סרקסטי, מסתורי ולא מובן.
זיעה קרה שטפה אותי לא הבנתי איזה חלק פה הוא מתחסד או איזה חלק אני אמורה לחשוש ממנו, ופתאום כל פרשיית האהבים האפלטונית נראתה מאיימת לרגע.
"תנשמי.... אני לא מתכנן רציחה קלאסית נוסח היטלר..." הוא שומע את מחשבותיי ומנסה להישמע הסוג השני של המשוואה. מתחסד.
"צ'רצ'יל?"
הוא צוחק, שנינו צוחקים. ואז הכל נהיה אחרת, השיחה אחרת , הטון נהיה רך אך הקול שלו נשאר תעלומה מבחינתי.
האהבה האפלטונית כרסמה בנו כאילו המחר לא יהיה או שפשוט לא אכפת לנו ממנו , והרגע ננצר כמו נצח בכל דקת שיחה .
והמונה דופק , ואנחנו בשלנו.
הוא רצה להיפגש אני החלטתי שזה מיותר וכך זה נמשך . למה החלטתי שזה מיותר שכ"כ חפצתי לו? כי פחדתי שמא זה יהיה יותר מדיי טוב. שמא המחר באמת לא יראה כי אני אבחר לשכוח אותו. לא רציתי לצאת מהפנטזיה שחייתי בה כמה חודשים והרגשתי "אשת איש" לכל דבר.
נהניתי מהאהבה האפלטונית שיצרתי לעצמי ולא רציתי לקרוע את המחשבה שזה יגמר.
"אני מתעקש"
"אני מעדיפה שלא.. ואם אתאכזב?"
"אז תלכי"
זה היה קל מדיי.
מכיוון שזה היה כך החלטתי לעשות שינוי במחשבה ולהיפגש איתו..לקחת את הסיכון ולצאת במחאה נגד הכול.
עכשיו אני מביטה בו מבשל לנו ארוחת ערב ושומר על השקט שלי, שומר על ההרמוניה שעומר הילד הקטן והחדש שלנו לא יתעורר .נזכרת אייך הכול התחיל בזה שרציתי לצלול לתוך האמבטיה ולהתעלם מאותה "שיחה" שנשמעה מציקה, ואייך ה "שיחה" הפכה להיות מרגע לרגע ה "שיחה" של חיי, מושא תשוקתי, אם כל האהבות בעולם...
אני שכובה על הספה עומר יונק ממני את שאריות כוחי ואני מרוצה על המזל שהתמזל לי.
שיחת טלפון נכנסת , ואני כבר שהפסקתי להיות מופתעת משיחות מוזרות לתוך הלילה החסרתי פעימה כמו בכל פעם שהוא היה מתקשר , (זה היה משאיר לי זיכרון טוב) ועכשיו הוא פה לידי, אני מביאה גיחוך ומרימה את השפורפרת .
אין אדם על הקו.
אני מנתקת בתמימות , חוזרת להתרכז בעומר שלי.
שהשיחה השנייה נכנסת אני מרימה את ראשי לגבר שבמטבח בתמיהה וחוזרת לטלפון.
עונה שוב והפעם הקו נשאר כמה דק' נשימה בדיוק.
בדיוק כמו אז. לפניי שנתיים וחצי.
שומעת את אותן נשימות כבדות של מעשן כבד....קצובות .
"לא הגעת " הקול אומר לי....
אותה זיעה קרה שבה והציפה אותי שוב כמו אז שהייתי שומעת את קולו וכוחי נדם.
ואני מביטה בגבר שבמטבח , תוהה לעזאזל מי הוא...."
