מושלנד, דיוויס, ואיתן הערס
מושלנד ארדיטי, או כמו שכולם קראו לו, "מושי", היה נער בן 17 משיכון ותיקים, שחייו לא היו פשוטים. הבית שלו היה גיהנום קטן: אמא דכאונית שהסתגרה בחדרה ימים שלמים, ואבא אלכוהוליסט שהתפרץ על כל דבר. מושי היה נער תמים, אולי תמים מדי, ומעולם לא ידע איך להתמודד עם המציאות הקשה שסביבו.
המפלט היחיד שלו היה הבית של בן דודו דיוויס, בשכונת הנשיאים. הוא היה מגיע לשם על האופניים הישנים שלו, חוצה את השכונה ברגליים מדוושות, ומרגיש תחושת הקלה כשהגיע לדלת הבית של דיוויס. בבית הזה חיכו לו לא רק שקט ושלווה, אלא גם מטעמים שהוא לא היה זוכה להם בביתו. בכל ביקור, מושי היה מתענג על הקוסקוס של אמא של דיוויס, מלווה בפקיילה ירוקה ועסבנה ריחנית שנעשתה ממעיים של פרה. במיוחד אהב להגיע לימי רביעי – היום שבו, בשעה ארבע, שודרו ברחוב סומסום, ובשעה חמש וחצי הדרדסים. מושי תמיד הרגיש שמנת האוכל הזאת יחד עם חברת בן דודו ושידורי הטלוויזיה היא כמו חיבוק חם, פיצוי על כל מה שחסר לו בבית.
אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה. בכניסה לשכונת הנשיאים, תמיד היה אורב לו איתן הערס. איתן, נער צעיר ממנו בשלוש שנים, שלט בשכונה בכוח הזרוע, בחסות חבריו הנאמנים, פולי ושי נחשון. אף אחד לא העז להתמודד מול איתן, וגם מושי לא היה יוצא דופן.
כשהיה רואה את מושי מתקרב, איתן היה קורא לו בקול: "אה, מושי! בוא לפה רגע!"
מושי, שידע שאין לו ברירה, היה מתקרב בצעדים מהוססים. איתן היה מושיב אותו לידו בכוח, ומתחיל לכפכף אותו על הראש. מושי, שהיה מלא זעם ותסכול, היה צועק בלאדינו: "נו מי טוקאס! נו מי טוקאס! אן ספרדי טהור נו סה טוקה!" (אל תיגע בי! אל תיגע בי! בספרדי טהור לא נוגעים בכלל!)
איתן היה מתפקע מצחוק, נהנה מכל רגע. כשאיים עליו, מושי השיב בבוז: "אני מפחד, אני משקשק..."
איתן, שלא הבחין בסרקזם שבדבריו, המשיך ללעוג לו ולצחוק.
אבל פעם אחת, איתן ניסה גישה אחרת. במקום להכות אותו, הוא דיבר אליו ברוגע לא אופייני. "שמע," אמר איתן, "האופניים שלך יפים כאלה. תגיד, כמה הם שווים?"
מושי הרגיש שמשהו לא טוב עומד לקרות, אבל לפני שהספיק לענות, שי נחשון, אחד מחבריו של איתן, התחיל להציץ באופניים ולגעת בהם. מושי הביט בו, חסר אונים, כשהבין שאולי האופניים היחידים שלו עומדים להיגנב.
אבל אז קרה דבר בלתי צפוי.
בדיוק ברגע הנכון, אפרים חתולים עבר במקום. אפרים, עם שק האוכל לחתוליו ומבטו המשוגע, ראה את שי מתקרב לאופניים של מושי וצעק בקול חזק, בעברית שבורה ועילגת: "הלו! מה אתה... עשה שם?! זוז! נו טוב, מרוקאיה כרימינל!"
שי קפא במקומו, והסיט את ידיו מהאופניים. איתן, שהופתע מהתערבותו של אפרים, הביט סביבו לוודא שאף אחד נוסף לא מתקרב.
מושי ניצל את ההזדמנות. בלי לחשוב פעמיים, הוא תפס את האופניים שלו, עלה עליהם במהירות וברח משם. הוא לא עצר עד שהגיע לבית של דיוויס, מתנשף אך מרגיש תחושת ניצחון קטנה בלב.
כשהגיע, סיפר לדיוויס את מה שקרה. דיוויס הביט בו ברצינות ואמר: "אתה יודע, מושי, אולי הגיע הזמן שתראה לאיתן שאתה לא פראייר. תרביץ לו פעם אחת – והוא יעזוב אותך."
אבל מושי רק חייך חיוך קטן ואמר בשקט: "כן, אני משקשק ממנו כמו השרשרות של האופניים, אני לא יכול עליו... אבל היום, לפחות, האופניים שלי נשארו איתי."
