יום אחד אני, שבי הצייד ותפוח ציפורי זה שיש לו אף תפוח וגר ברחוב ציפורי ועל אמת קוראים אותו אברהם, הלכנו ובאנו לחנות של סאלח עובדיה "הערבי." למה באנו? אל ת'שאלו. באנננוו.. סתם באנו! ככה, עם הידיים בכיסים באנו. ככה להיתכנס בחנות, להגיד לו שלום. להחליף כמה מילים טובות וללכת.
סאלח הערבי? וכי למה ערבי? והרי נימול הוא כדת משה וישראל ועוד ברכו עליו שזה הקטון גדול יהיה ועוד הביא לו אשה לחופה, מבית טוב הביא, צנועה וחסודה כתינוקת, וצאצאים העמיד לו ,לבושי טליתות, זאטוטים של בית רבן מרקדים לו בביתו בין רגליו. ועוד..
נו, אז מה כל האוונטה הזה "ערבי?"
אז אני יגיד לכם: כל אשמתו היא בצורתו.
שהיה הולך זה עם כפיה מלופלפת לו כמו צריך על ראשו ופניו מה זה נבראו לו שזופים.. ושפמו הצהבהב מריח בריח הטבק ועיניו כבויות בתוך הסדקים שלהם מציצים, ככה ,מתוך הכפיה, כך, שבעיניים שלנו ובעיניים של האבהים והאימאות שלנו , היה נראה כומו ערבי.
וזה, סלאח עובדיה "הערבי" יודע, כבר מפעמים קודמות יודע, שכאשר אנחנו באים בחנות שלו הוא צריך לפתוח עיניים רזרביות לכל הצדדים של החנות שלו, למה כשאנחנו עוזבים והולכים אז קצת מהבתוכו של החנות שלו הולך. איתנו הולך. שאנחנו עושים לו את הטובה, לבתוכו שלו, לא דווקא מרצון אלא מתוך רחמים.
אני מרחם על ממתקים, תפוח ציפורי השמן ממלא כיסיו בחופני תופי ושוקולד שמושך מהקרטונים שלפניו, ושבי- שבתאי צייד הציפורים, חס על קיטניות אותן לוקח כאוכל לשבוייו הציפורים.
ככה היה אותו יום ששבי הציד תפוח ציפורי ואני באנו אצל הערבי. ודווקא במקרה היו אצלו קונות בחנות לא אחת ולא שתיים ולא שלוש.. כל היום לא היו, ודווקא כשבאנו, באו בהמוניהן. באנו גם אנחנו בהמונינו יעני כל הג'מע. שלא וויתרנו על הביקור.
תפוח ציפורי בא במכנסים של השוקולד שלו, יעני מכנסי חקי קצרות עם כיסים גדולים במיוחד. האמת די משומשים, כיסים של יד חמישים אולי שישים אולי יותר. אמה מה, מכנסים שהתהדקו לו היטב על הרגליים השמנות הלבנבנות חלביות שלו. מין נקניקיות שמנות כאלו שהתאימו לפרצוף המנומש העגלגל שלו שגם אם לא היה רוצה היה צוחק לו תמיד מעצמו. אולי צוחק בגלל הסנדלים התנ"כיות האלו שהיו בשתי מידות גדולות עליו, למה אמא שלו היתה קונה לו תמיד סנדלים גם לשנה הזאת וגם לשנה הבאה.
שבי הצייד לא היה מקפיד בלבושו למעט המכנסים הארוכות השחורות שהאריכו את קומתו בעוד חצי מידה לפחות, ומקלעת הצייד היתה בולטת מהם תמיד, ללמדך שצייד הוא.
ואני, ככה טבעי הייתי בא איך שאני בלי ת'חכמויות. נכון שהיו לי מכנסים שהרי לא אלך בתחתונים, אך אמרו אתם בעצמכם, וכי אשם אני שקבועים היו בהם כיסים. מין כיסים רחבים ומפתים? ומי קנה לי מכנסים כאלו אם לא אמי? ומי הכיס כיסים לעיניי אם לא אמי? שתיתן היא את הדין על כל מעשי כיסיי אלו וכל תכולותיהם..
וכל מעשה שהיה כך הוא:
"מה אתם רוסים?" שואל אותנו "הערבי."
סתם ככה, להגיד שלום אנחנו אומרים במקהלה וידיינו טמונות עמוק בכיסים.
"טייב שלום! עכשיו תלכו בחוס! מה אתם באים עכשיו שאני עסוק" אומר לנו סלאח, ונפנה לאחד הקונים.
עד שסלאח מסדר את הכאפייה שלו על כתפיו וסופר עודף בידיו, מושך הצייד איזה חופן קיטניות, טומן אותו בכיסו, ופותח עיני כבש תם אל עיניי הערבי כמו דבר לא קרה.
"יללה בחוס בחוס "אומר סלאח עובדיה, ומסמן בכף ידו תנועת גירוש.
"טוב למה תעשה לנו ככה סלאח?" שואל אותו נפוח ציפורי ומכווץ לנחיריו הגדולות מול פניו הכעוסים של המוכר. "באנו להגיד שלום, ככה בנימוס ולקנות כמה ממתקים." צוחק לו פרצופו מאיליו ונמשיו כמו מרקדים לו על לחייו.
" שלום!?" אני כבר מכיר את השלום שלכם. יללה בחוס! " אומר סאלח והמסבחה הצהובה מיטלטלת בידו המגרשת.
"אבל סלאח!" מזייף אני אליו קול תחנונים. "דחיל ראבאק, באנו לקנות!" כך אני אומר, הצייד מרשרש לו בכסף בידו, מהנהן בראשו, ותפוח ציפורי מושך מאחורי גבו חופן עיגולי שוקולד אל כיסו.
"לקנות באתם? לקנות..? מסתכל הוא על אחת הקונות. לגנוב!" צועק סלאח ומכה באחת בשתי ידיו על השולחן. פניו מאיימות שלוחות לפנים על צוואר בעל ורידים נוטה אלינו בחמה .
"אנחנו? לגנוב?" מתעשת הצייד מקול הצעקה. ותפוח ציפורי מיתמם באצבע על חזהו.
מה אתם חושבים שאני אעוור? יללה תוסיאו אתם מה שמתם בכיסים. תוסיאו יללה! יללה!" מאיץ בנו סאלח בידיו העושות תנועות של הוצאה.
רצה הגורל ואיך שדיבר הרעיד לו, קולו הרם בכיסו של הצייד, וזרעונים נשפכו אל הארץ לרגליי מכנסו הימני.
"התחלת להטיל! הה! ,תרנגולת שמנה," אמר לו הערבי לפניו החיוורות והוא גוחן על פני הדלפק.
באה "הצלה" מאבי שנכנס לחנות ואמר:
"הביתה! שיעורים כבר עשית? מה אתה עושה כאן?"
הנה, סוף העולם בא, חשבתי, סאלח יספר והמכות בדרך..
סאלח שתק ואבי יצא מן החנות.
יצאתי אחרי אבי וחברי הזדנבו מן החנות, כעכברים, אחרי, ובמאסף תפוח ציפורי השמן.
וסאלח?
סאלח למרבה הפלא, נשאר בשתיקתו.
ולא רק ששתק אלא שהספקתי לראותו מחייך איזה חיוך מסוים לעצמו.
מין חיוך כזה שאותו אף פעם לא אשכח.
סאלח, כפי הנראה, אכן היה חבר של ממש!
