במטבח הקטן עדיין דולק האור, השעה היא מוקדמת והאור הקלוש שנכנס מבעד לווילון לא מאפשר לי להבחין במעשיי אילולא סייעה לי אותה נורה בודדה מעל הכיריים. למרות שהשקט כבר רווי ברחשי בוקר ראשונים בעיקר של אותם חרקים קטנים המתעוררים בין צמחי הגינה או שבכלל הם מתארגנים לשנת יום לאחר שעבדו כל הלילה.
אור עדין חודר לפתע כמבקש רשות להיכנס אל תוך הבית ולהכריז על בואו. הוא מנסה להרשים אותי באמצעות ציור של דפוסים מופשטים על השיש, שולח לעברי רמזים לשיח לא מפורש ביני לבינו, לבסוף אני מאפשר לו בתנאי שלא יעיר אותה עדיין " תן לה עוד מספר רגעים של חלום שם מתחת לשמיכה " מבקש ממנו בדממה. אני עומד ליד הכיריים, כלי הבישול מסודרים כמסדר של חיילים סביבי.
שובר ביצה, התנועה שלי מדויקת, כמעט טקסית, אומנות אותה תרגלתי מאז היותי ילד, השבירה מצריכה מיקום מדויק, גורמת כי השבר יבצע את הביצה לשני חלקים ולא מעבר לכך. הקליפה נסדקת בקול עדין והחלמון נופל לתוך הקערה, משאיר אחריו שובל חצי שקוף. אני מביט לרגע בצהוב הבוהק, כאילו מנסה לאתר בתוך עומק צבעו האם מסתתר שם משהו מהותי, איזה רמז לעולם שאנחנו חלק ממנו או נפרדים ממנו. מוסיף מעט מלח, גרגר אחר גרגר, כמו פעולת מדידה עדינה של איזון.
מקציף את הביצים, תנועות ידיי קצובות, כמעט מכניות, אבל באיזשהו אופן, כל הקצפה מרגישה כאילו היא נוגעת בחומרי היסוד של הבוקר. ההמהום של המקציף שובר את השקט, ומתערבב עם ריח שמן הזית שיצקתי בנדיבות למחבט הרותח.
אני יוצק את הביצים המוקצפות, הן ניגרות במחבת ומתפשטות כמו מים על אדמה צמאה, מבעבעות קלות, יוצרות שכבת זהב עדינה. אני חותך כמה עלי תרד טריים, בצל ירוק, ואת עגבניות השרי. כל חתך של הסכין הוא פעולה קטנה של תשומת לב, של רצון לשים לב לפרטים המלאים שבמציאות.
הביצים מתחילות להתמצק ואני מפזר את הירקות בתנועות שקטות, כאילו לא רוצה להפר את האיזון של החלל. מוסיף גם קצת גבינה מגוררת – זו מתפזרת על פני החביתה, נמסה אט-אט ומתחברת לשאר המרכיבים, כמו סוד שמתפזר, מתמוסס ונבלע בשלווה.
לאט, בעדינות, אני מגלגל את החביתה בתנועות זהירות. מרגיש את החום, שומע את רחשי הטיגון הקלים שמזכירים פעימות לב. אני מניח אותה בצלחת ומקשט עם עלי בזיליקום ירוקים טריים, משהו להוסיף עוד גוון לטעמים.
אני מניח את הצלחות על השולחן, ואשתי מצטרפת, מביטה בחביתה כאילו היא משהו מיוחד, אבל באותה נשימה גם הדבר הכי פשוט שקיים. אנחנו מתיישבים, שותקים לרגע, נוגסים בביס הראשון, והטעמים מתפשטים באיטיות, משאירים אותנו שנינו בתוך רגע אינטימי של בוקר, של חביתה פשוטה ומושקעת.
בבית הכפרי שלנו שעל האי הצפון גרמני, אנחנו משתדלים לחוות את הבקרים לאט, כמו טיפות הקפה האחרונות הנוזלות מתוך המקינטה. השמש התעוררה זה עתה, אבל נדמה שהיא עייפה, קרניה שוטפת כבר את המטבח באור רך, כמעט מטושטש, כמו פיסה שנשלפה מתוך חלום ישן. שנינו בשנות השלושים לחיינו, יושבים בשקט זה מול זה, אבל השקט הזה לא ריק – הוא מלא בנשימות, במבטים לא מדוברים ובתחושת נוכחות ברורה, חדה ומסתורית כמו קו החוף באופק שלצדו ניצב המגדלור.
שנינו נמנעים מלשוחח שוב על הנושא, אך הנוכחות שלו הבוקר מורגשת בעוצמה. אולי כי מדובר בבוקר ובאור של יום ולא בלילה וחשיכה, הפרשנויות נוטות להשתנות לעיתים בהתאם לזמן ולמראה השמש העולה או זו השוקעת.
מוזג את הקפה השני לכוסות הזכוכית הדקות שנראות כמעט שקופות מדי לאור הבוקר העמום. האדים מתפתלים ומתפזרים כמו מחשבות שנמוגות לפני שהן מגיעות לכלל מובן. היא לבושה בפשטות של בית ללא ילדים, גופיה לבנה וארוכה ותחתוני בד שחורים ורגילים למראה. מושיטה יד לספל שלה וכשהיא אוחזת אותו בבטחה היא יכולה לחוש את החום מתפשט באיטיות דרך כפות ידיה, זולג עד לכתפיים ומשם מתפשט כלפי מטה כמו מנגינה חרישית שמתחילה להשתרבב אל תוך הבוקר.
היא לוקחת לגימה. הטעם מר, חזק ועמוק, כאילו הקפה מכיל בתוכו איזה סוד לא מדובר.
מביט בה כשהיא מסתכלת החוצה מהחלון. אין כמעט אנשים על החוף בשעה הזו, רק קו החוף החשוף, החול המתערבב במלח הים, והגלים שעולים ויורדים, כאילו הם נושמים בקצב קבוע ועתיק.
הלחם הכפרי העשוי מחיטה מקומית ועליו מפוזרים בנדיבות סוגי דגנים שונים הפך עם הבקרים מאז עברנו לאי לטקס קבוע בו אני פורס שתי פרוסות עבות ועליהן מורח חמאה קרה. הטעמים הפשוטים עוטפים אותנו – לחם, חמאה, מעט גרגרי מלח – מתערבבים בחייך כזיכרון ישן של חלום שעדיין לא התפוגג לגמרי. נשענתי לאחור והבטתי אליה, הגופיה הלבנה הבליטה את שדייה ובתמורה למבטיי אלו הזדקרו מבעדה והעניקו לי תמונה למזכרת בה אוכל להרהר ולהיאחז עד שהיום יסתיים. מבטינו מצטלבים, ובהבזק אחד ישנה בנינו הבנה אילמת, מין שיתוף מיסטי ששום מילים לא יכולות לתאר.
“זה מוזר, לא?” אמרתי לבסוף, לא בטוח אפילו למה התכוונתי כשבחרתי במילה מוזר.
היא הנהנה, כאילו הבינה בלי שום צורך להסביר. אולי התכוונתי לשקט המוחלט שסביבנו או תחושת השלווה המוזרה של הבוקר הזה, על משהו רחוק יותר, מסתורי. הבוקר על האי נפרש לפנינו כמרחב זמן טיפה שונה מזה שהורגלנו אליו בפרנקפורט כל חיינו, מסיבה לא ברורה כאן הקפה חם יותר, האור רך יותר, והשקט כבד יותר.
הכיסא הישן חורק מעט, זה עוזר לי לפקוח עין על סביבתי, כשאתה גר באי כזה עם רוחות קרות שנושבות בין רגלי הכיסאות והקירות, צריך לשמור על עיניים פתוחות.
היא רק יושבת מולי ומחייכת את החיוך הקטן שלה, אבל יש משהו אחר בעיניים שלה היום. אולי לבושה המפתה על הבוקר לא אפשר לתודעתי להבחין בכך עד שלב זה, אך עכשיו זה ברור יותר וגם גופייה ותחתונים לא יכולים להסתיר זאת. רגליה נחות על כיסא אחר, שלוחות קדימה באלגנטיות - אבל אין שום דבר רשמי במבט הזה שלה.
ישבנו בדממה, כזו המרגישה כשמיכת בוקר רכה העוטפת אותנו, השמש עולה באיטיות מנומנמת ממזרח.
"תכף תצטרך לזוז" היא אומרת, קולה יציב כמו תותח על רוגע מתוחכם אשר לא באמת מעניק לך את התחושה שמדובר בכלי עוצמתי. אני שותה לגימה אחרונה מהקפה ומזיז את הכוס על השולחן ברעש מכוון. זו מחווה שלי לה, משהו שאומר לה שאני כאן.
"נכון," אני עונה. "המגדלור מחכה לי."
היא מרימה אליי את פנייה, עיניה נוצצות מעט, מביעות רוך וגם דאגה שלא מצאתי את המילים לשאול לגביה. אני מניח את כוס הקפה, מביט בה בעיניים כבדות. "אני צריך לצאת בקרוב" אני אומר, מרגיש את המשמעות שבמילים ולא מצליח להקליל את האווירה.
היא מתבוננת בי, ומושיטה יד לקפה שלה. "למה כל כך מוקדם היום, שוב פעם עבודות יום במגדל? לא מספיק להם שם כל הלילות בהם אתה נעדר מהבית" היא שואלת, קולה רך, אבל יש בו שאלה סמויה מעבר לזו הנשאלת במפורש, ניסיון להבין את הדברים שמעבר למילים.
"יש לי... סידורים נוספים במגדלור" אני עונה באיטיות מכוונת, מנסה לא לחשוף יותר מדי, כמו תמיד. היא מכירה את דרכי לשמור על עמימות ואולי כבר למדה להרגיש את הסודות שמתפתלים סביב העבודה שלי.
היא מגחכת בשקט. "המגדלור. המקום הזה שהפך לחבר הכי טוב שלך," היא אומרת בחצי חיוך, ומוסיפה, "לפעמים אני חושבת שאתה מדבר אתו יותר מאשר איתי."
אני משיב לה חיוך, אבל מרגיש את המילים שלה נוגעות בי וגורמות לי לשקול היטב את דבריי "את יודעת איך זה. הוא צריך אותי. אם לא אני, מי ידאג לו?"
היא נשענת לאחור ונאנחת בכבדות לא אופיינית לגילה ואז מביטה בי ברוך. "אני יודעת, אבל לפעמים אני מרגישה שהמגדלור לוקח ממך יותר ממה שאתה מוכן להודות."
אין הרבה דברים שאני יכול להסביר על העבודה שם. "את יודעת שזה לא בדיוק חבר. המגדלור יותר קרוב להיות… מפקד או בן לוויה מתוחכם של לילות סוערים."
"בן לוויה, הא?" היא מחייכת, מכל המילים בעולם בחרת באלו אבל עיניה נשארות רציניות.
"ולא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליחה להבין מה בדיוק אתה עושה שם והתשובות שלך לא בדיוק מסיעות לי להבין, הן מתוחכמות מידי ועמומות בשבילי"
זו אמירה חדה עם קוצים, ואני מרגיש את הלחץ דוקר אותי בצד הצלעות. "העבודה היא… סוג של שילוב בין שמירה, תצפית, והבטחת יציבות באי הזה. חלק מהסיבות נשארות מוסתרות, אפילו ממני."
שנינו שותקים לרגע, מאזינים לקולות הים שבחוץ. היא מושכת בכתפיים, כאילו מתנערת מתחושה כבדת ראש. "אתה אף פעם לא מספר לי באמת מה אתה עושה שם, אני לא מבינה למה כל העניין הזה כל כך מסתורי."
אני מביט בה, מתלבט אם לחשוף משהו נוסף הפעם. "זה לא שאני לא רוצה לספר לך," אני מתחיל. "יש דברים שם, לפעמים בלילה... זה קצת מסובך להסביר. תחשבי על זה כמו על משמרת במקום שכמעט נשכח מהעולם."
היא עוצרת אותי בתנועת יד חדה וצחוק קטן בורח לה. "בלילה אני שומעת את הגלים ואת הרוח ולפעמים את הנחירות שלך בלילות בהם אתה לא בתורנות, אולי עבורך זה מרגיש כאילו העולם נסוב ועוצר את נשימתו סביב המגדלור, אבל אתה נשאר שם. כאילו אתה שייך לו."
אני מנסה להתרכז במילים. "אני מבין מה את אומרת. לפעמים זה מרגיש כאילו המגדלור והים מנסים לדבר, ואני שם כדי להקשיב. אבל זה יותר מזה, יש רגעים שבהם כל המקום הזה משתנה, כאילו הוא לא חלק מהעולם שאנחנו מכירים."
"משתנה?" היא לוחשת, מבטה הופך לרציני יותר. "בפעם הראשונה אני מרגישה שאתה באמת מספר לי משהו אמתי גם אם הדברים נשמעים חסרי היגיון. אני בהחלט יכולה להאמין שאתה מאמין בדברים שיוצאים לך מהפה, אתה מוזר. החברים שלי תמיד אמרו לי שהראש שלך לעיתים מתנתק ומפליג למקום אחר, משאיר אחריו את גופך נוכח-נפקד"
"כן," אני משיב, ומחייך חיוך קטן. "את יודעת, לפעמים אני מרגיש שאני חי בשני עולמות במקביל. המגדלור והבית כאן אתך. כל פעם שאני חוזר הביתה בבוקר, אני מרגיש כאילו השארתי חלק מעצמי שם למעלה, במקום ההוא, בצד האחר של המציאות, אך גם הפוך"
היא מקשיבה לי בשקט, עיניה חוקרות את פניי, בוחנות את כל המילים שניסיתי להסתיר במשך זמן רב. "זה בטח לא קל," היא לוחשת.
אני מרים את הקפה ולוגם לאט, לוקח לעצמי רגע לאסוף את המחשבות. "לא, זה לא תמיד קל. לפעמים נדמה לי שהאורות במגדלור הם לא סתם אורות..."
עכשיו מבטה הפך למודאג "אתה חושב שזה משפיע עליך? לפעמים אני מרגישה כאילו אתה חוזר אחר, שהאור הזה לוקח ממך משהו" עיניה בוחנות אותי ביסודיות. "אני רואה את השינויים בך כשאתה חוזר מהמגדלור. כאילו אתה לא בדיוק אתה."
אני מהנהן. "יכול להיות שאת צודקת. אולי יש חלק ממני שנשאר שם למעלה כל לילה, עד שהבוקר בא ומשחרר אותי."
אני מנסה לחזור לעצמי. "קשה להסביר, המגדלור הזה שייך למערכת אחרת, מקום אחר שקשור לים ולחוקיות שלו. אני לא מצפה שתביני את זה, וזה גם בסדר מבחינתי אם לעולם לא תביני."
שנינו שותקים. אני מביט בה ומנסה לפרש שוב את המבט שלה, הרוך והדאגה שמסתתרים שם, מהדהדים בי עמוק.
"תמיד ידעתי שיש בך צד כזה," היא אומרת לבסוף, מחייכת ברכות. "צד שאולי היה שמח להיעלם למגדלור."
מהרהר בדבריה, אולי היא צודקת. אולי יש בי משהו שרוצה להיות חלק מהמקום הזה, חלק מהבדידות שבאור הים.
"אבל יש גם צד אחר," אני אומר בשקט, "צד שמרגיש את הצורך לחזור הביתה בכל בוקר, לחזור אלייך."
היא מושיטה יד, נוגעת בידי ברוך. "זה רק אתה יודע," היא אומרת בחיוך קטן, "לפעמים אני חושבת שגם אני קצת קנאית למגדלור הזה שלך."
מאחסן את המילים שלה בליבי. "את חשובה לי יותר מהכול, אני כאן, חוזר כל יום מחדש, בגללך."
היא מהנהנת, והעיניים שלה מרככות מעט, כמו מרגישות את הביטחון שבדבריי. "רק תזכור את זה, כל לילה שאתה שם," היא לוחשת.
אני מחזיק את ידה, מרגיש את חום עורה ונשאר איתה עוד רגע, לפני שהמגדלור יקרא לי שוב ואז אסע לי למקום אשר אינו באמת נוכח עוד וקיים.
