תפתחי לי בקפה
"כמה אני אוהבת שוקולד" אמרה האישה. "אני מוכנה לאכול שוקולד כל היום" המחישה זאת כשהיא מלקקת את שפתיה בהנאה. הבטתי באישה הזו שיושבת כעת על הספה בבתי נוהגת כילדה קטנה ורק שיערה הלבן מסגיר את גילה.
היא הייתה בשנות השבעים לחייה. עגלגלה, לבושה בפשטות, בכלל לא על פי צו האופנה. את רוב בגדיה תפרה במו ידיה. הייתה יצירתית מאוד. ולמרות שיכלה לטפח את עצמה, נמנעה מלעשות זאת. התלאות שעברה ניכרו על פניה והחריצים שחרשו את מצחה העידו על חוכמת חיים רבה שעברה במהלך חייה. אולם מי שהביט בה באמת, יכול היה להבחין כי בצעירותה הייתה אישה יפה ונאה מאוד.
"את רוצה לשתות כוס קפה?" שאלתי, דואגת לפנק אותה, קוטעת את הרהוריי.
"כן, תודה", ענתה האישה והוסיפה, "את המלכה שלי."
הגשתי לשתינו קפה וצלחת עמוסה במיני מתיקה: עוגות שאפיתי, עוגיות, שוקולדים - מכירה את נקודת חולשתה של אותה אישה, שלמרות שנאסר עליה על פי עצת הרופא לגעת במתוק, היא התנגדה וסרבה להקשיב לעצתו, טוענת שלא מוכנה לוותר על המעט שמסב הנאה לחייה. היא לגמה מהקפה השחור, נוגסת בהנאה רבה בעוגייה שלפניה כאילו וזה עתה זכתה בזכייה גדולה, פירורים מתפזרים על בגדיה.
"תפתחי לי בקפה" ביקשתי, מסיימת ללגום מספל הקפה שבידי. במיומנות רבת שנים, סובבה את הקפה שנותר בספל והפכה את הספל על צלחת קטנה, מחכה שכל הנוזלים שנשארו יספגו בתחתית. מספר דקות לאחר מכן היא הרימה את הספל שסרב להתרומם מהצלחת ובבת צחוק שאלה: "במי את מאוהבת כל כך?"
בהבעת פנים מהורהרת עניתי: "לא יודעת, באף אחד". האישה התבוננה בספל, סובבה אותו לצידו האחד ואחר כך לצידו השני ואז שאלה: "מה סחבת איתך כל כך הרבה שנים?"
"אמא" אמרתי בקול ילדותי כשאני פותחת את דלת הבית, מקפצת ומדלגת ברגליי הקטנות ושוקולד מרוח על פניי "אני רוצה עוד גלידה".
"אי אפשר" ענתה אמא מביטה בי בעיניים עצובות.
"אני רוצה עוד גלידה!" רקעתי ברגליי, מבקשת לחוש שוב את טעמה המתוק של גלידת השוקולד שסיימתי לא מזמן.
"אי אפשר" ענתה שוב.
כעסתי. ממשיכה להפציר בה למלא את בקשתי. לא מבינה מדוע היא מסרבת שהרי רק ביום האתמול, ראיתי אותה רוכשת קופסא גדולה של סט סירים מנירוסטה ואומרת לי בשמחה: "קניתי לך סירים, לנדוניה שלך".
ואני רק בת שמונה, לא מבינה מה זו בכלל נדוניה, חושבת רק על כך שאני רוצה עוד גלידת שוקולד טעימה. שנים רבות נחרטה בעיניי תמונה זו. כועסת על אמא כמו גם על אירועים נוספים שגרמו לי להתבגר בטרם עת. רואה הכל מבעד לעיניה של ילדה.
השנים חלפו וכל אותן שנים לא סלחתי לה. המפגשים בינינו היו מתוחים מאוד. לא יכולתי לומר לה "אני אוהבת אותך" ואמא שאהבה אותי, לא הצליחה לחדור מבעד למעטה השריון שדאגתי להצמיד היטב לנפשי. בתסכולה הרב, הטיחה בי מילים שלא התכוונה לומר, אולי תצליח לזעזע אותי, אך השריון לא נסדק, גם כשאני הפכתי להיות אמא. תמונה זו הובילה אותי כאמא, להשתדל תמיד לספק את רצונותיהם של ילדיי, שלא יחוו את הכעס שאני חוויתי, אולם זה גבה ממני מחיר יקר. רק אז הבנתי שהיא לא הייתה יכולה למלא את מבוקשי משום שלא יכלה להוציא יותר מכפי שיכלה להרשות לעצמה. היה זה הזמן שבו אולי, רק אז, נסדק מעט השריון שעטיתי על עצמי מצליחה לראות את התמונה הזו שנחרטה בעיניי, באור אחר. ואז יום אחד בשנות הארבעים לחיי, הבנתי שאני מוכנה להשלים איתה. מבינה שרק השלמה זו תהווה את השלמות עם עצמי. הזמנתי אותה לבתי, משתדלת לארח אותה כבת. בפעמים הראשונות, הייתי צריכה לשלוט בעצמי, להתאפק, לעצור את הכעס שמאיים להתפרץ כאשר עלו בזיכרוני תמונות ילדות כואבות. אך לא ויתרתי לעצמי, המשכתי במאמציי. הרי השנים חולפות ויום אחד כשנרצה לסלוח או לבקש סליחה יכול להיות יום אחד -מאוחר מידי. לאט, לאט שכך הכעס, נוצרה קירבה. ורק כאשר החלטתי להשיל לחלוטין את השריון שהכביד כל כך על נפשי, יכולתי להקשיב לספור חייה מבעד לעיניה של אישה – אמא ולסלוח.
הבטתי באישה הזו – אמא שלי, אוהבת אותה באמת ובתמים. "אני כבר לא סוחבת." "אני רואה" היא אמרה. "זה בתחתית הספל, זה כבר מאחורייך. עכשיו את מוקפת בהרבה אהבה."
"אני אוהבת אותך" עניתי ודמעות זולגות על לחיי וגם על לחייה. קמתי וחיבקתי – את האישה – את הילדה – את אמא שלי.
