ניסוי קוסמי / עמירם פאל
שלושת האסטרונאוטים האמריקנים היו שרויים בייאוש מוחלט. טיסת מחקר שגרתית בחלל הפכה לטרגדיה.
שלושה חודשים קודם לכן נשלחו מקייפ קנדי למשימה שנחשבה כמעט יומיומית - חקר כתמי השמש. חודשיים אחרי תחילת המסע, בהיותם אי שם בחלל בין כוכב חמה לנוגה, קרתה התקלה.
מנוע החללית היה צריך לפעול במשך דקות אחדות בלבד, במרוצת המסע הארוך. הוא זה שהיה האחראי להסטתה ברגע המתאים למסלול הנכון. תפקידו היה לכוונה למסלול אליפטי מסביב לשמש, במקום מסלול ההתנגשות הנוכחי. זאת ותו לא. כמעט כל חלקי המסע האחרים נעשו בלעדיו ובעזרת חישובים מסובכים של כוחות המשיכה של גרמי השמים השונים שהאיצו והטיסו את החללית הקטנה, הלאה והלאה, בהתמדה, מכדור הארץ עד לשמש.
למרות תפקידו הקטן לכאורה, אותן דקות מעטות של הפעלת המנוע היו גם הקריטיות במסע כולו. ואותו מנוע חשוב כל כך, סירב כעת לפעול. שניות אחרי שהחל במשימתו, נדם. כל ניסיונותיו של ריצ'רדס, המכונאי, לתקנו, עלו בתוהו. מסלולם הקודם, מסלול התנגשות בשמש, עתיד להמשך כעת בכוח האינרציה עד הסוף המר.
ריצ'רדס מחה זיעה דמיונית ממצחו. בזעם הנובע מייאוש הוא המשיך לחטט בקרביו של המנוע. הוא ידע כי החום בחלקה החיצוני של החללית מגיע כבר למאה מעלות ומעלה. הוא גם תיאר לעצמו עד איזו מידה יגיע החום באותם חלקי חללית חיצוניים בעוד זמן קצר. בשלב זה, מגיני החום של החללית פעלו עדיין ביעילות. הטמפרטורה בתוכה הייתה עדיין ממוזגת ונעימה. המחשבה והידיעה על העומד להתרחש ולא המציאות הממשית כרגע, הן שגרמו לו לתחושה שכולו מזיע.
החללית תמשיך ותיסחף באיטיות לכיוון השמש. המנוע האדיר שצריך לכוונה, ימשיך להישאר דומם. קצת אחרי המעבר במסלולו של כוכב חמה, יפסיקו מגיני החללית לפעול. החלקיקים העדינים יותר שבתוכה יתמוססו. רק שבריר שניה אחר כך יימשך התהליך הבא, עד שייגמר. החללית כולה תימס. היא לא תחזיק מעמד ללא מגיניה.
לבני האדם שבתוכה לא תינתן אפילו נחמה פעוטה אחת. הם לא יוכלו להיחשב לבני האדם הראשונים על החמה, משום שגופותיהם לא יגיעו עד אליה. אפילו הפרודות והאטומים המרכיבים את גופם לא ינחתו שם. הכל יימס ויתפזר ברחבי החלל, ב"רוח השמש".
ריצ'רדס מחה שוב את מצחו וחזר לטפל במנוע. זבוב טורדני הצליח להתגנב לחללית, אולי יחד עם הצמחים שיצרו את חמצן הנשימה. הזבוב התיישב בדיוק על לחיו. ריצ'רדס הושיט יד לגרש את הזבוב, הזבוב החל בתעופת בריחה, ואז קפא לפתע הכל.
אלגוד 13 היה נרגש כהוגן. הוא מצא עצמו נתון בדילמה רצינית. תפקידו כגנן רשמי במשרה מלאה ב"גני הניסוי העולמי" היה ברור. היה עליו לשמור ככל שרק ניתן הדבר על חיי היצורים הנתונים לפיקוחו, ובין השאר זה כלל גם שמירה על חייהם של בני האדם.
מצד שני, הוא לא יכול היה לאפשר לשלושת בני האדם יוצרי הדילמה, לגלות את הסוד, את העובדה שהם נוצרו כחלק מניסוי קוסמי קטן, אחד מתוך שרשרת ארוכה של ניסויים דומים.
ברוב ייאושו הוא לחץ על הכפתור האדום.
אין זה מקובל כמובן. ההוראות מדגישות כי יש להעדיף כמעט כל דבר על פני לחיצה על כפתור זה. אבל לאלגוד 13 לא הייתה כל השראה באותו רגע. הוא פשוט לא ידע כיצד לפתור את הבעיה והעדיף להתייעץ בממונים עליו. הוא היה ביורוקרט מושלם. הוא העביר את נטל האחריות הלאה.
פעולתו הבאה הייתה, כמובן, ריצה בהולה למשרדו של הממונה על ה"גנים", מנהלו הישיר, להתייעצות.
הזמן עמד מלכת כתוצאה מהלחיצה על הכפתור האדום. זה קרה אומנם בחלק קטן בלבד של ה"גנים". איש הרי לא היה מפקיד בידי אלגוד 13 את השליטה על חלקים חשובים של היקום. ובכל זאת, הוא לחץ על הכפתור, והזמן באותו חלק של ה"גנים" הנתון לפיקוחו, עמד מלכת.
בני האדם שוכני כדור הארץ, כמו גם כל שאר היצורים בכל חלקי מערכת השמש, לא חשו בכך. כל היקום הרלוונטי שלהם עמד פתאום, הפסיק להתקדם. אם תימשך הפסקה זו מליון שנה או רק שניה אחת, בהיגמרה, חייהם יימשכו כאילו לא הייתה ולא נבראה. אם כמובן ה"גנן" לא יקבל הוראות אחרות.
אלגוד 13 נקש בזהירות על דלת משרדו של האחראי על ה"גנים", המנהל בפיקוחו הוא עבד. הוא שמע את ה"אתה יכול להיכנס" הזעוף, מבפנים, ונכנס.
בן אדם שהיה נקלע למקום, לא יכול היה להבחין בשום פנים ואופן ב"דלת", "משרד", או כל עצם מסוג מוכר אחר. לעניין זה, הוא גם לא יכול היה לשמוע את ה"אתה יכול להיכנס", להבחין בזעף על פני האחראי על ה"גנים", או להבחין בכלל בפנים של האחראי. הוא לא היה יודע לזהות אפילו שישנם כאן חיים כלשהם.
ובכל זאת, היו כאן חיים, חיים מפותחים ביותר, הם שהשגיחו על ה"גנים", וכל גורלו של המין האנושי היה תלוי בהם.
והיה עוד משהו. לשני ה"גננים" וליציריהם - בני האדם, היה משהו משותף, הגיון, מחשבה. אם ימשיך האדם להתקיים עוד מליוני שנים, מיליארדים אולי, הוא יגיע לדרגת התפתחותם של ה"גננים". הדמיון או המכנה המשותף היה קל ביותר, אך הוא היה קיים. והוא יכול היה לגדול בתנאים המתאימים. בפוטנציה היה האדם יכול להיות גם הוא, אי פעם בעתיד, בדרגתם של ה"גננים".
מקרה חד פעמי ממוזל גרם אי שם בעבר, לפני כמה וכמה יקומים, כשמהירות האור עוד היתה גבוהה פי כמה וכמה, להיווצרותו של גזע חושב. וה"גננים", אותו גזע יחיד במינו ביקום, אותו גזע בר מזל, היו נחושים בדעתם, שלהבא המזל לא יצטרך לשחק. הם ידאגו לכך שהתפתחותם של גזעים חושבים בעתיד, לא תהיה תוצאה של מקרה. קשה להניח שהמזל ישחק שוב ליקום, ועוד גזע חדש ייווצר אם הם עצמם, ה"גננים" יושמדו, שוב בדרך מקרה, ממש כפי שנוצרו.
מהרגע בו עמדו על דעתם, מהשניה בה נוכחו לדעת עד כמה הם בודדים ביקום, מאותו רגע הייתה שאיפתם אחת. הם זרעו חיים בכל רחבי היקום. חיים שיתפתחו ויתקדמו אולי עד לדרגתם שלהם, אם הנסיבות יהיו נכונות והזמן יספיק. הגזע החושב היחיד, עליו הם נימנו, נולד במקרה ביקום אינסופי. הם לא יניחו לו להעלם מיקום זה כאפיזודה חולפת. הם ישאירו אחריהם, אפילו אם ייעלמו, עקבות רבות של חיים, הוכחה לקיומם, גלעד אולי, לזכרם.
לפיכך הם זרעו חיים ביקום בכל מקום אפשרי. "גניהם" מילאו את היקום כולו מקצה אחד למשנהו. וכל "גן" שכזה היה מותאם בדיוק לגזע החי שהוכנס לתוכו, לדרגת התפתחותו, ליכולתו הקיימת והפוטנציאלית.
ובאחד מאותם "גנים" גדל גם המין האנושי, תחת השגחתו של מפקח פעוט ערך בשם אלגוד 13.
הגידול המוצלח הקרוי אדם, עמד כעת לגלות תגלית מעיקה ביותר. הוא עמד לגלות מוקדם מדי, כי כל התיאוריות היפות שבנה על מבנה היקום, על אבולוציה והתפתחות, על פיסיקה ואסטרונומיה, הכל היה המצאה בלבד, ריכוך של עובדות מרות, "גן" שנזרע והוכן במיוחד עבורו. הגזע האנושי, הפרימיטיבי אך המבטיח, עמד לגלות מוקדם מדי, כי כל קיומו בחממה, ובה הוא תלוי.
לפחות, שלושה מנציגיו עמדו לעשות זאת. הם עמדו להתנגש בשמש ובעצם לגלות כי היא כלל איננה קיימת. הם עתידים היו למצוא את עצמם עוברים דרכה. והם עומדים לגלות את מה שמאחורי תעתוע החושים הזה, לו קראו עד עתה היקום. הם עומדים, לראשונה, לראות פיסה קטנה אחת מהיקום האמיתי.
זה מה שיקרה אם אלגוד 13 יאפשר לעניינים להתדרדר ללא שינוי כלשהו.
אבל היו גם אפשרויות רבות אחרות. אלגוד 13 יכול היה, למשל, לאפשר לחום להתגבר בהדרגה ככל שהאסטרונאוטים האמריקאים יתקרבו ל"שמש". לנהוג בסביבתם כאילו הם אכן קרבים אליה, כאילו ה"שמש" היא הדבר האמיתי ולא פיקציה שהגו ה"גננים". זה יחסל וימיס את השלושה בתוך זמן קצר, אבל זה יהא תואם את הידוע להם, את שהם צופים שיתרחש, את כללי המשחק כפי שהם הכירו אותם.
"… לכן עצרתי את הזמן בחלק ההוא של הגן ובאתי אליך לקבלת הנחיות. אינני חושב שזה תפקידי לקבל הכרעה גורלית שכזו. מה לעשות?"
אלגוד 13 סיים את סיפורו, ופניו, בהנחה שהיו לו כאלה באיזשהו מקום, הביעו את ציפייתו לתשובה כמו גם נכונותו לקבל כל הכרעה, בכל כיוון.
מהורהר כלשהו גישש האחראי על ה"גנים" בכיוון הפתרון שהסתמן אצלו יותר ויותר ככל שהתבהרה הבעיה: "אתה טוען שגזע זה הוכיח את עצמו כשאפתן ונמרץ עד מאד, נכון? יתכן אולי, שכשיגלו כי כל קיומם תלוי בחממה וביצורים אחרים המטפלים בהם, הם לא ייסוגו אחור דווקא, כפי שראינו בעבר אצל גזעים אחרים שגידלנו."
"משום מה הנחנו תמיד, שבמצב התפתחות מוחי - נפשי כשלהם כיום, הם לא יוכלו להבין ולסבול את המציאות העכורה כפי שהיא. הנחנו שהם ייפלו ברוחם עד כדי דיכאון גזעי כללי ומוחלט. ואני מסכים איתך כי אכן כך הראתה ההיסטוריה של ה"גנים" תמיד, עד היום. אבל לאור תיאורך, גידלנו לנו כאן, הפעם, גזע שנראה קצת יותר עמיד, קצת יוצא מגדר הרגיל."
"אני הייתי מנצל את ההזדמנות הזו, שנפלה לידינו, ועושה כאן ניסוי קטן, מנסה "להוציא מתוק מעז" כפי שהם אומרים. הרי זוהי בסופו של דבר כל מטרת הגנים שלנו, לקדם אותם הלאה, לא להמשיך ולתמוך בהם לעולמי עד."
"ואם נאבד אותם, זה יהיה מצער, אבל לעיתים זוכים ולעיתים מפסידים. רק מי שאינו עושה דבר אינו נכשל לעולם. יתכן שהאמת דווקא תדרבן אותם. מה אתה אומר ?"
השאלה הייתה רטורית בלבד כמובן. ההחלטה כבר נפלה בעצם. והביצוע החל בתוך שברירי שניות.
שפן הניסוי הקרוי ריצ'רדס לא הרגיש בפער זמנים כלשהו שחלף בין תחילת תנועת ידו, לסופה. גם הזבוב הטורדני לא הרגיש בכך. הוא המשיך במנוסתו המהירה מכף היד הדולקת בעקבותיו. מבחן הבגרות לגזע האנושי, החל.
ס ו ף
