לְכָל מַאן דְּבָעִי:

עת לפתוח ועת לסגור את הבסטה: שלל של אירועים בחיים ויש צריכים וסוגרים את הבסטה. משביתים. לא ניתן לטמון ראשנו בחול של מה שקורה. תודה רבה לך רבקה היקרה, המשך יום טוב ומיטיב. יפה הכתוב.

.

אהבתי אֶת הפתיחה בסגנון קֹהֶלֶת. 

תודה רבה-רבה ולילה טוב ומיטיב, דני יקר. <לב>

רבקה

---

לילהטוב רבקה יקרה

.

אני מבינה אותךְ, איילה יקרה. 

בַּמציאוּת, לא תמיד יש תקווה בדרךְ ...

תודה רבה-רבה ולילה טוב ומיטיב. <לב>

רבקה

---

השיר מבטא תחושה של ייאוש, מחאה או ניתוק מהמציאות החברתית והפוליטית. החזרה על המילים "סָגוּר לְרֶגֶל" יוצרת רשימה מתמשכת של סיבות שמובילות את הדוברת לסגור את "הבסטה"—כלומר, להפסיק להשתתף, להתערב או אולי אפילו לקוות לשינוי.

השיר מבקר מציאות קשה של קיטוב, שנאה, אובדן וייאוש, עד כדי תחושה שאין טעם להמשיך. הוא משקף מצב שבו האירועים הקשים—בין אם אישיים, חברתיים או פוליטיים—מובילים את הדוברת להחלטה לסגת, לוותר או לנתק מגע.

שיר נוקב על מציאות חיינו כאן ועכשיו כתבת רבקה יקרה.

סופ"ש רגוע ושקט ושנשמע בשורות טובות

שמוליק

כתבת מכתב לכל דורש 

מדינה בהתפלגות 

ולרגל המתים מה נכתוב 

הם כבר לא כאן 

והיש נצחון לרוחות ?

הרבה לחשוב עמוק על הכתוב 

אבל כבד יורד עליך, הכאב על המצב ניכר כאן בכל משפט ומשפט. אינך רואה תקווה, ואינך יודעת מה עוד ניתן לעשות. אוף! מייאש. 

לרגל מה שקורה כאן,

הבסטה, כנראה, תהייה סגורה הרבה הרבה זמן

ואני פוחדת לכתוב, שאולי לא תיפתח יותר...

מניתי את כל הסיבות, את כל הרגלים...

רציתי להגיד לך רבקתי היקרה, שמצאתי

מצאתי סיבה שלרגל הופעתה צריך לפתוח את הבסטה.

אבל לא מצאתי.

ואני יושבת על הדוכן הריק, ואני מנדנדת רגלי באויר החם

ועצהות נוראה ירדה עלי

לרגל...