שָׁבָרְתִּי ...

את שוברת את הכלים ורואים זוגות  זוגות מקרמלים. הילדים שבים לבית ואומרים פוי ואת אומרת להם שהם עוד יגדלו והם חוזרים פוי וזה מזכיר לך את הסיפור של פיטר פן. תודה רבה לך רבקה היקרה, יום טוב.

עמל מייגע

בשיבור כלים

עמל ויגיעה

בשיבור כלים

ובהגעת הילדים

שעוד יגדלו

ומעלים במחשבה

את פיטר פן

זה המגרש של פיטר פן, אני רק הבנתי איך ולמה הגיע אליו ... <לב>

זהו קולו של הייאוש המדבר כאן. את מרגישה כילדה שלא רוצה עוד לשחק על המגרש הזה. 

את מושיטה ידיים

 את עדיין רוצה להצטרף למשחק, אבל -

אבל את מוצאת עצמך לבד, הילדים חזרו הביתה

ורק פיטר פן עדיין שם ואוסף את הילדים האבודים

האם הוא אוסף גם אותך?

האם הוא עף איתך לארץ לעולם לא?...

רבקתי היקרה, הגעתי קצת מאוחר לכאן כדי לשחק איתך,

אבל אני יודעת שלא תגידי לי - פוי...

כי היד עדיין מציקה לי, וקשה להכין את הבית לפסח עם יד אחת...

.

נוריתי יקירתי, נוריתי היחידה, 

היד עוד כואבת ... 

שולחת לָהּ נשיקה, אולי יעזור. 

אני מתארת לי אֶת הקושי להכין פסח ביד אחת.

תודה רבה-גדולה-מאוד על המאמץ גם כאן, בפוסט, 

ורק טוב יותר, יקירתי. 

שלךְ, כל עוד, <לב>

רבקה

---

רק שלא תשברי 

מתחברת עמוק לכתוב 

חג שמח יקרה