החלון הקטן.

החלון הקטן.

מבט ארוך וממושך לעבר החלון הקטן הזה.

אפשר להגיד חלונית, אבל הוא עדיין היה ונשאר חלון.

לא יכולה להסיר את עיניי מן המראה שנשקף אלי מאותו חלון קטן.

כל עולמי מרוכז כרגע בתוך המסגרת הקטנה של החלון.

כל עולמי? כל גורלי עלי אדמות מונח כאן על הכף.

הצבעים בחלון משתנים מהר.

לבן הופך לוורדרד ולחות מצטברת על זגוגיות הפלסטיק שלו.

למה מפלסטיק?

כי מזכוכית יהיה יקר מדי, כבד מדי ומן הסתם גם מסורבל, הרבה יותר מדי.

עיניי לא משות מהפתח הפעור של חלוני.

כמה רגשות גועשים בי כעת, בעודי ממתינה לראות את מה שיש לראות בחלון.

בדרך כלל יבואו תיאורי נוף שונים, מתוך תיאור של מבט בחלון. תיאור של טבע, עצים, גבעות הרים, או לחילופין נוף עירוני עם גגות ואנטנות, או אולי נוף שמיימי של כוכבים זוהרים, או שמש קופחת, נוף של פלנטה אחרת, נוף של מדבר, של אוקיינוס רחב מימדים או סתם חוף של ים ומים זורמים.

כל אלה יכולים להשתקף בקלות מתוך חלוני – אך כל המראות הללו, אינם נראים שם כלל.

הנוף הנשקף אלי מאותו חלון קטן, אינו מראה את כל אותם נופים ציוריים.

המבט מתארך, מתמשך.

משך הזמן שבו נעוצות עיניי בחלון, גורם למן הרגשה שתכף כבר יצאו מחוריהן,

או שיקפצו מתוך ארובותיהן, מרוב מאמץ של מבט מרוכז.

אסור למצמץ. שלא אחמיץ בטעות את מה שעיניי אמורות לראות.

העיניים מקובעות אל אותה נקודה ברקע הבהיר, שם אמור להתגלות המראה הגורלי.

הרגשות המסתחררים בתוכי מעלים איתם מחשבות לרוב.

מחשבות שמסתחררות לא פחות מהר מאותם רגשות.

מתוך המחשבות עולים מראות אל נגד עיניי רוחי.

על רקע החלון הקטן, ניבטות אלי עיניו של אהובי, שעכשיו, הוא האיש השנוא עלי ביותר בעולם!

איך יכולנו ככה לטעות?!

איך נהגנו בכזה חוסר אחריות?

אני מנערת את ראשי. אסור לי לחשוב ככה. זאת לא אשמתו. אנחנו שנינו שותפים לפשע. לאותו דבר עבירה.

אין אשם יותר או פחות והמראה בחלון הקטן, הוא זה שישפוט בינינו.

מה שיצוץ לנגד עיניי, מתוך אותן זגוגיות פלסטיות, מתוך אותה הלחות, הוא זה שיקבע את המשך דרכנו.

אני מציצה בשעון.

חלפו להן עשר דקות בקירוב. עשר דקות שנמשכו כמו נצח.

מציצה שוב בחלון הקטן, רק כדי להיות בטוחה – היום, כנראה שלא אקבל תשובה ברורה.

מתוך הרקע הבהיר והלח מחייך אלי קו אחד וורוד וקטן.

אני קמה ממקום מושבי על האסלה בשירותים.

רגליי כמעט נרדמו מזמן הישיבה הארוכה והדרוכה.

אוספת את כל הניירות והעטיפות ואת הוראות השימוש וקופסת הקרטון הקטנה,

מציצה רק עוד פעם אחת בחלון הקטן של בדיקת ההריון הביתית, רק כדי להיות ממש, ממש בטוחה –

ומשליכה את הכל לפח האשפה.