בעקבות השיר "הקיץ האחרון", עם לכתה של מירית לייבה ז"ל

אמש שמעתי את השיר "זה הקיץ האחרון", בעקבות פטירתה של מירית ליבה, סולנית הלהקה, עלו וצפו בי פתאום לא רק זיכרונות, אלא מרקם שלם של חיים שכבר איננו. לא רק נעורים, אלא נוף של תקופה. נוף נפשי ונוף ארצי, שנשזרו זה בזה. שלושים וארבע שנים אחורה.

זו הייתה מדינה אחרת. צעירה יותר, מתוחכמת פחות — אך גם עמוקה, איטית, ממשית. היו כבישים מהירים, אך היו הדרכים הצרות, המתפתלות בין מושבים לפרברים, אלו שמהן לא היה ניתן לפספס שדות פתוחים, שדות בור שבקיץ מדיפים ריח עשבייה יבשה ובחורף ריח פריחה. ובמקומות אחרים פרדסים שריחם עוד עמד באוויר, לא רק כזיכרון ריח אלא כמשהו מוחשי. ערים גדולות הסתיימו אז בגדרות חלודות, בצריפים או בחורשות, במדבריות פתוחים, לא בקניונים מוארים, או בBig

והשקט — היה שקט אחר. לא שקט של בידוד דיגיטלי, לא 'שקט בקופסה מארץ רחוקה', אלא של היעדר. לא היה סמארטפון שגזל את הזמן והקשב. התקשרנו בטלפון קווי, עם שיחה אחת בכל פעם, בלי התראות, בלי אפליקציות. וכשעלינו לאוטובוס — אנשים העבירו את הזמן בקריאת עיתון או שקראו. באמת קראו. ספרים בכריכה רכה, עיתונים, או תהילים בכריכה מרופטת. איש לא גלל, כי לא היה מה לגלול. היה זמן. אף אחד לא תפס אותם באמצע, מתוך הסמרטפון המצלצל, באמירה: "איפה אתה!"

ברחובות, במיוחד בשכונות הוותיקות, עוד שמעו יידיש. ולצידה גם ערבית — מרוקאית, עיראקית, תימנית — שפה של סבים וסבתות שלא נזקקה לתרגום. השרידים של הגולה הדהדו עוד מבין המרפסות, מהשווקים, מהספסלים שליד המכולת. שפות שלא נלמדו באולפן, אלא הובאו מלב של חיים אחרים ונשמרו באהבה או הרגל, מתוך צורך פשוט — לדבר עם בן הדור שלך. הצעירים ישבו או בילו או צחקו ותקשרו. כן, תקשרו. הביטו אחד לשני בעיניים. והדור המבוגר הביט בנו ואמר:

"דור הטלוויזיה, מפונקים. אנחנו היינו בגלות, וכשבאנו לארץ היה צנע, קיבלנו תלושי קיצוב..."

ובחתונות ובשמחות — לא תיעדו וצילמו ללא הרף. חיו.

ישבו סביב שולחנות עגולים עם מפה לבנה ומפיות מבד, ודיברו או רקדו. לא עמדו באחוזים מול המסך לצלם את עצמם על רקע ההתרחשות, או לשקוע בסרטונים. היו שם — עם אחרים, ועם עצמם.

ואני, בשנים ההן, בן 17 או 18 או 20, לא ידעתי לתת מילים לכל זה. אבל ספגתי. אולי דווקא מתוך מה שלא קרה — מתוך התקוות הרחוקות שלא מומשו, מתוך השמירות הליליות ההן בראשית השירות הצבאי עם הטרנזיסטור פתוח על “רומיאו” או “הקיץ האחרון” או זוהר ארגוב, אריק איינשטיין, או קלטת של "שפיות זמנית" ששכפל לי חבר, צמח זיכרון שהוא כמו אדמה. לא דימוי. אדמה ממש.

ועכשיו, ממקום שבו אני כבר בן 52, אני שומע שוב את אותם שירים ויודע — לא מדובר כאן רק בלהקה או בסולן או סולנית. זה לא סתם נוסטלגיה.

זו פגישה מחודשת עם עצמנו, עם מדינה שהייתה, עם תקופה שאיננה, ועם גרסה מסויימת שעדיין חיה בי, שקטה, רכה, מביטה לאחור, לזמן שהשתנה ולא ישוב, "כמו עלה נושר ותקוות רחוקות"