רגע באפטר

דיוויס עמד מולה, צהריים של שמש מסנוורת, מדים מגוהצים, נעליים מבריקות, דרגות רב"ט על הכתפיים, היא עמדה בפתח החנות היא נתנה בו מבט שני—בעיניו בער משהו אחר. לרגע קצר, כמו סדק בזמן, הוא הרשה לעצמו לחלום, הרי לחלום לא עולה כסף, אפשר להישאר ביישן ועדיין לחלום:
אולי אגיד לה משהו. אולי תאמר לי משהו. אולי נלך יחד, אפילו רק כמה צעדים. אולי תשאל אותי אם אני אוהב שירה, ואני אענה לה שאני שומע אריק איינשטיין או רשת ג' בלילות שמירה. אולי היא תצחק. אולי תשאיר לי חיוך לזיכרון.

אבל כל זה נשאר בגדר פנטזיה. החייל הרזה לא היה אמיץ מספיק באותו רגע. היא עמדה ליד דוכן עיתונים, כנראה עבדה שם. כן, עיניה האפורות בחנו אותו במבט ישיר, עמוק מדי לרגע כזה.
הוא לא ידע מה עשתה בו — האם שפטה? התרשמה?
היא בחנה את פניו, את שיערו הכהה, את הכתפיים הצרות שבצבצו מתוך המדים.
גם הוא הביט בה — מבט שקט, אולי מעט נבוך.

המבטים ננעלו לרגע, ואז ניתקו. אולי לתמיד.
כמו בשיר ההוא: "נפגשות לדק, נפרדות לעד..."

הוא חצה את הכביש לעבר רחוב צדדי מרחוב ויצמן. העצים שם עמדו בפריחה משתוללת של חודש אייר, בניגוד לעשבייה הקומלת שלמרגלותם. שלטים צבעוניים וסרטים התנופפו ברוח, מבשרים על פסטיבל מתקרב בבית התרבות.
הוא עלה לקומה השנייה בבית מספר 50. דפק.

"לירון נמצא?" שאל את הנערה שפתחה. אחותו.
"הקפיצו אותו לבסיס," אמרה, "מצטערת."

הוא עמד רגע במבוכה. תכנן לישון אצל לירון, חבר מהשירות הקודם. הם קבעו מראש. מחר הוא מקבל דרגת סמל. רצה להגיע מסודר.

הוא יצא לרחוב שוב, הלך לאט. השעה הייתה מוקדמת מדי לחזור לבסיס. ברחוב הראשי ראה חנות תקליטים קטנה ונכנס.

"יש לך את 'במזל גדי' של אריק איינשטיין ושלום חנוך?" שאל את המוכר — בחור ממושקף עם צמה ארוכה.
"כן, עשרים שקל."
"ומה עם 'ארץ ישראל הישנה והטובה'?"
"יש, זה בא באריזה של שלוש קלטות. שישים שקל."

החייל פשפש בכיסים, ספר את השטרות המקומטים והמטבעות. קנה רק את 'במזל גדי'.

תוך כדי יציאה מהחנות נזכר בדורון מפתח תקווה — חבר מהיחידה. הוא עלה על אוטובוס מכפר סבא לפתח תקווה — נסיעה קצרה. הסתובב מעט במרכז העיר, ואז התקשר.

אמא של דורון ענתה. קול מודאג, עם גוון פולני ברור:
"אני לא יודעת איפה הוא. הוא היה אמור כבר להיות פה. אני דואגת נורא."

כעבור שעה התקשר שוב.
דורון ענה סוף סוף, בקול שמח:
"ברור, תבוא! אני פה."

הם אכלו ארוחת ערב יחד. דורון ראה את הקלטת.
"אח שלי מת על זה. יש לו את כל הקלטות של איינשטיין."
"הוא ייתן לי להקליט את 'ארץ ישראל הישנה והטובה'?"
"בעיקרון הוא לא אוהב שמשאילים לו, אבל אולי... אם לא יידע."

למחרת עמד בטקס, שורת חיילים בשמש.
הוא היה רזה, אבל כשעמד זקוף — נדמה היה שהוא גבוה מכולם.
הדרגה הונחה על כתפו. הוא חייך. היה גאה.
ביקש מוסרמן (ברווזיא) שיצלם אותו במצלמת הפילם שהביא מהבית.
בתמונה שצולמה אחר כך, הוא נראה גבוה ורגוע, כאילו שייך לרגע הזה באמת.

מאוחר יותר ראה את דורון מגיע לבסיס, באיחור קל.
דורון חייך:
"אתמול היית רב"ט, והיום — סמל! אני חייב לומר, זה הכי מהיר שראיתי..."
הוא צחק.
"כן... הכול קורה מהר מדי. לפעמים גם הרגעים הכי קטנים בורחים בלי שנרגיש."