קיץ

כִּי אָבַד: עַתָּה 

קַיִץ, חַם, צָהֳרַיִם- 

מִי שָׁב מֵהַקְּרָב
. 

וההרים עוד בוערים בעת זריחות ...

.

... מי שהלך הוא לא יראה זאת לעולם. 

בעוד רוב השיר נושא אווירה קיצית, ילדותית ושובבה, השורה האחרונה חותכת ומחזירה למציאות קשה – היא שואלת מי בכלל שב מהקרב, אולי רומזת לכך שרבים לא חוזרים, או חוזרים אחרים, פצועים בגוף ובנפש.

במציאות הישראלית כיום – של מלחמות, שכול, חטופים, ותחושת אובדן מתמשכת – השורה הזאת מקבלת משמעות כואבת: מתחת לפני השטח של "קיץ", חופש וטבע, מסתתר כאב לאומי שאינו מרפה. ממש כמו גן העדן שהופר, כך גם התמימות הקיצית מתערערת נוכח המלחמה והמציאות הפוליטית-ביטחונית של ימינו.

שיר נוקב כתבת רבקה יקרה.

יום טוב ושקט

שמוליק

זיכרונות עולים בך מקיץ בארגנטינה. דודך לוקח אתכם לרחוץ בנהר ולהתרענן מהחום הכבד. מעץ הדעת לא תרצו לטעום, לשם מה? מי רוצה להפסיק את גן העדן הזה ול... דעת. 

פעם, כשהיה חם, קפצנו לבריכה והתרעננו.
היום - גיהנום. השמש בוערת בשמיים וגם בריכה/אבטיח/מלון/ענבים או כל מרענן אחר לא יצילונו.

מסתבר שאף אחד לא מוכן לאבד שליטה 

פרי עץ הדעת מאיים

והילדים והנדנדות 

ובעיקר האבטיחים המתוקים

והם שם בקרב בקיץ החם 

משם לא חוזרים 

איוולת בכתובים

אהבתי להלך כאן 

מעורר תהיות, זועק: קיץ, אבטיח, שמש, בין הארנים, כולם על הנדנדות , עולים עולים והופ. בהמשך קופצים לנהר, ופתאום נשמעת קריאה לילדים לבוא להתקרר ודודי מבטיח להחזיר את כולם לפני הצהריים. גם עדן ממש ועל ראשוני מאיים פרי עץ הדעת. ומי שרוצה להתחכם יאבד את אשר יאבד כי מה שאבד בקיץ אבד ואת תוהה מה עם מי ששב מהקרב ? תודה רבה לך רבקה היקרה, ערב טוב.

זיכרון קסום של קיץ שם בילדות.

את רוצה לשקוע בתוך הזכרון 

בתוך גן העדן הנפלא הזה, רק

רק לא לטעום מעץ הדעת...

ועכשיו קיץ חם 

ועכשיו מלחמה...