סולקי

הראשון: יפה ומרגש, מעלה זיכרונות: את מביטה בסולקי וזה מציף אותך באקראי בזיכרונות על סבתך, ילדותך, בית הקיץ בקורדובה, בית הקולנוע. 

השני: מתחשב: גם כשירד גשם בעל המקום היה מותח גגון מעליכם. 

תודה רבה לך רבקה היקרה, שבת טובה.

.

תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה ראשונה, 

דני יקר מאוד. שבת טובה ומיטיבה. <לב>

רבקה

---

זיכרון קטן – כמו תמונה של סולקי – יכול להציף חיים שלמים, רגשות, שורשים, חמלה והשתקפות עצמית. גם כשאנחנו לא באותו מצב – הזיכרון הופך אותנו חלק ממנו.

תודה רבקה יקרה על השיר ועל שיתוף הזיכרון.

שבת מבורכת ושקטה 

שמוליק

.

תודה רבה-רבה לך על קראיה + תגובה, 

שמואל, איש יקר. <לב>

רבקה

---

שיר זכרון נוגע ומפ֫עים

.

תודה רבה על קריאה + תגובה, אודי יקר. <לב>

רבקה

---

את סבתא שלי, שולמית, כינו מכריה- סולקי . אבל זה היה בקינג ג'ורג' בתל אביב

.

סולקי כשם-חיבה ל-שולמית. חמוד. 

כן, ברור שלא בארגנטינה. ולא באנגליה: 

גם אצלם הסולקי הוא כמו בארגנטינה. 

"מחלה קשה" במקום "סרטן" - רק היהודים

נמנעו משמו המפורש, עד כמה שידוע לי. 

תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה 

משמעותית, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---

.

תודה רבה-רבה על קריאתך ועל תגובתך, 

אביה אהובה. <לב>

רבקה

---

רצונה היא למות בארץ בה נולדה ובני משפחתה כיבדו זאת. 

ואם אני מתבוננת בשיר הזה לעומק, אני רואה את געגועיך לארץ הולדתך. 

.

כן, היא הייתה בת 9 או 10 כשהוריה שבו

(איתה, ברור) לאיטליה. 

יש לי "חומר" להמשך הסיפור - לתחילתו, 

למען האמת. 

תודה רבה-גדולה על קריאתך אותי, גליתי

יקירתי האהובה. <לב>

רבקה

---

אוֹ
תִי. / לֹא, אֵינִי חוֹלַת סַרְטָן, 

סיפור מתוק 

על סרט הנצפה 

על חייך חיינו

כשהכל קורה בתוכם

עיירה קטנה ...

שבת שלום

.

אוחחח ... איזו קריאה שהיא פנימית, אלה 

אהובה, יקרה לי מאוד. 

תודה רבה-רבה לך! 

חיבוק, <לב>

רבקה

---

לא 

לא אחרונה

הרי עוד מצפים לגשם

.

והגשם הופיע, מופיע, תמיד, בימות הקיץ

בארצות הסוּבּ-טְרוֹפּיות, כמו ארגנטינה, 

יצחק יקר. 

תודה רבה-רבה על קריאה+תגובה. <לב>

רבקה

---

בגילנו, רבקתי היקרה, זכרונות צצים ועולים

עם כל שיר או תמונה שרואים.

בך עלה זיכרון מארץ הולדתך,

זיכרון על אותה זקנה, שבזקנתה רצתה לחזור לארץ הולדתה.

והזיכרון שלך, העלה בי זיכרון משלי על ארץ הולדת...

אזפר לך -

בת דודה של אמא שלי רצתה לראות עוד פעם אחת את ורשה, עיר הולדתה,

במלחמת העולם היא ברחה עם בעלה מפולין ובדרך לא דרך ודרך אפריקה הגיעה לפלסטינה,

בעלה שהיה בצבא הפולני, איבד רגל במלחמה ובזכות רגל העץ שלו התאפשר להם לברוח.

היא נסעה לפריז לאגור קצת כוחות וברכבת נסעה לורשה.

היא הגיעה לעיר ו...

ישבה יום שלם על ספסל בתחנת הרכבת ולא הייתה מסוגלת להכנס לעיר

בה נספתה כל משפחת. ואז עלתה על הרכבת חזרה לפריז...

צר לי רבקתי היקרה,

את סיפרת סיפור חמוד עם  זכרונות יפים ונעימים ואני -

אני מפגיזה אותך עם נוסטלגיה כואבת...

סליחה

וחיבוק מנחם שולחת לך.

.

הו. 

לא, לא. תודה רבה-רבה על סיפור דודתך, 

נוריתי יקירתי. 

אני שואלת את עצמי האם, במקרה שאעזוב

את ירושלים, ארצה לשוב ולראות אותה שוב

- וברור לי שאשב בתחנה המרכזית, כמו 

דודתך, כי לא אוכל לשאת את מראה העיר

שאהבתי כפי שהיא כיום. 

אנא סליחתך: עכשיו אני מכבידה עלייך. 

נוריתי יקירתי, נוריתי היחידה, 

שלך כל עוד, <לב>

רבקה

---