שיר השבוע - שְׁבוּיָהּ בָּאַהֲבָה הַמְּעֻרְפֶּלֶת

שְׁבוּיָהּ בָּאַהֲבָה הַמְּעֻרְפֶּלֶת

כִּי אֵין מִלָּה

הַמַּבִּיעָה עָצְמַת אַהֲבָתִי לְךָ,

סוֹלֶלֶת אֲנִי לִפְעָמֶיךָ

בְּדַרְכְּךָ אֵלַי בַּבֹּקֶר זֶה,

שְׁבִיל נָטוּעַ אַרְזֵי לְבָנוֹן

מְרֻפַּד תַּחַת רַגְלָיךָ,

זְרָעִים שֶׁל קַיִץ

עַד אֵין קֵץ אַהֲבָתִי

מְקֻשָּׁטִים חַמָּנִיּוֹת

מִכֹּל גְּוָנֵי נִשְׁמָתִי,

צְלָלִיתְךָ קְלִילָה

מִתְחַדֶּדֶת לְעֵינַי הַלַּחוֹת

מִשִּׂמְחַת אַהֲבָה.

וּכְכֹל שֶׁהַמֶּרְחָק מִתְקַצֵּר

חֹם גּוּפְךָ הָאֱלֹקִי

עוֹטֵף אֶת כֹּל כֻּלִּי

בְּקוֹלְךָ, בְּקוֹלִי

עַד קְצוֹת נִשְׁמָתִי

הָרוֹצִים לְחַבְקֵךַ

כַּאֲשֶׁר צוֹפָה בְּפָנֶיךָ

רֹאָה אֶת הָאֹשֶׁר

נִגָּר עַל לְחַיֶּיךָ

אַף גַּם אֶת הַחִיּוּךְ,

הַמַּבָּט, הַלֵּב הַפּוֹעֵם.

רוֹצָה לִכְתֹּב לְמַעַנְךָ

שִׁירִים שֶׁיְּנַתְּבוּ לְךָ אֶת הָאֹשֶׁר אֵלַי

אָנָּא בֹּא אֶל חוֹפַי

כְּמוֹ הַגַּלִּים הַנּוֹשְׁקִים לַחוֹף

הַבֵּט אֶל אֲמִירֵי הָעֵצִים

הַנָּעִים כֹּה וָכֹה בָּרוּחַ

וּבַעְלוֹתִי עַל יְצוּעִי

כְּמוֹ עֹלֶה אַתָּה עִמִּי

חוֹלֶמֶת עָלֶיךָ

וּבְכֹל חֲלוֹם מִצְטָרֵף אֵלַי דְּיוּקָנְךָ

הִשָּׁאֵר בַּחֲלוֹמִי אַל תֵּעָלֵם

רוֹצָה לְהִתְהַדֵּק חָזָק

לְהִתְכַּנֵּס אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתֶיךָ

לִהְיוֹת לְכוּדָה בְּתוֹכְךָ

וְאַתָּה בְּתוֹכִי

שְׁבוּיָהּ בָּאַהֲבָה הַמְּעֻרְפֶּלֶת

וּמְצַיֶּרֶת גַּעֲגוּעִים

~

כְּשֶׁאֲנִי מַגִּיעָה לַיָּם שֶׁלִּי אֲנִי גּוֹלֶשֶׁת, אֲנִי נִשֵּׂאת, אֲנִי מַמְרִיאָה,

הַיָּם, מְאַהֲבִי שֶׁלִּי, מֵנִיף אוֹתִי מַעְלָה.

רַק הָאֲחֵרִים לֹא רוֹאִים זֹאת

הַיָּם שֶׁהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי מֵעוֹרֵר גַּם בִּי סְעָרוֹת

רַק שֶׁהָאֲחֵרִים לֹא רוֹאִים זֹאת,

הַיָּם, אִישִׁי לְלֹא נִשּׂוּאִין, מֵעוֹרֵר בִּי רוּחוֹת עַזּוֹת הַמְּמַלְּאוֹת וּמְטַלְטְלוֹת אוֹתִי.

רַק שֶׁאֲחֵרִים לֹא רוֹאִים זֹאת.

שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים. שְׁנֵינוּ חָשִׁים. שְׁנֵינוּ מִתְמַזְּגִים הַיָּם וַאֲנִי.

הוּא מַחֲלִיף צְבָעִים כָּל הַזְּמַן, מִן טַוָּס מְחַזֵּר כָּזֶה, שֶׁרוֹצֶה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הַנְּקֵבָה שֶׁהִיא אֲנִי וְאֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְנַסֶּה עָלַי.

אֲנִי – בְּבֶגֶד יָם שָׁחֹר, אַחַת מַרְבִּים וְרַבּוֹת שָׁם בְּחוֹף,

מְהַלֶּכֶת לְצִדּוֹ שֶׁל הַיָּם וְאַף אֶחָד מִן הַיּוֹשְׁבִים שָׁם

לֹא רוֹאֶה וְלֹא מַרְגִּישׁ מָה עוֹשָׂה בִּי הַיָּם

שֶׁהוּא מַסְעִיר אוֹתִי, שֶׁהוּא מֵרִים אוֹתִי, שֶׁהוּא מֵעוֹרֵר בְּתוֹכִי

רוּחוֹת כָּל כָּךְ מְעַנְּגוֹת, הוּא בִּלְתִּי נִרְאַה בִּהְיוֹתִי עִמִּי, רַק לִי הוּא נִרְאַה.

אוֹהֶבֶת אֶת הַנְּגִיעוֹת שֶׁלּוֹ. הֵן כָּל כָּךְ עַזּוֹת כָּל כָּךְ מְלַטְּפוֹת בְּרָכּוּת כְּאַחַת.

אוֹהֶבֶת שֶׁהוּא מַרְחִיב אוֹתִי. אָנוּ צוֹחֲקִים שְׁנֵינוּ, הוּא עוֹשֶׂה לִי כָּל כָּךְ טוֹב