זו הייתה התמונה האחרונה לפני שהתנפץ עולמם. היא התבוננה שוב ודמעות זלגו על לחייה. שמונה שנים חלפו מאז. בתמונה נראה סהר כבן חמש. "איך חלף הזמן?" חשבה כאשר דפדפה באלבום התמונות, בוחרת מספר תמונות ילדות של בנה העומד לחגוג את הגיעו לגיל מצוות, תוהה כיצד אינה זוכרת חלק מהתמונות שבהן מצולם בנה.
"סהר" קראה, "אתה רוצה לעזור לי חמוד עם המצרכים?"
סהר לא ענה. הוא כבר ידע מה רצה.
"אני רק מחליפה בגדים ובאה". צעקה מבעד לדלת חדרה.
במהירות הוא הוציא את ממרח השוקולד משקית הקניות, קפץ על השולחן במטבח, טבל את אצבעותיו בתוך הקופסה ותחב אותן לפיו. אחר כך בהנאה גדולה מרח את כל בגדיו ורגליו, מתענג על כל רגע.
השקט ששרר במטבח הלחיץ אותה קצת והיא מיהרה להזדרז ולחזור. המראה שראתה כשנכנסה הכעיס אותה לרגע, וכבר עמדה לכעוס עליו, אך כשראתה עד כמה הוא מאושר, בשערו הזהוב כפז ועיניו מחייכות, מביעות תום, היא ביקשה: "אל תזוז" ורצה להביא מצלמה, להנציח את הרגע.
בעיניו של סהר היו אלו חמש שנים של ילדות מאושרת כל כך, לא מבחין במה שהתרחש, מביט בכל מבעד לעיניים תמימות עד היום שבו הודיע אביו: "אני עוזב את הבית".
רק בן חמש היה ובכל זאת הבין שמשהו מאיים על עולמו. הוא רץ לנעול את הדלת והחביא את המפתח מתחת לספה עליה ישב. לא זז ממנה.
"איפה המפתח?" צעק אביו, מחפש את המפתח בכל פינות הבית. "סהר" פנה אליו אביו, "איפה המפתח?"
וסהר מביט בו מיתמם עונה: "לא יודע". חושב שאולי אם אביו, לא ימצא את המפתח – הוא לא יעזוב.
הם גרו אז בדירה אחרת – דירת קרקע במרכז הארץ. משנואש אביו מחיפושיו, לנגד עיניו התמימות של בנו, קפץ מהמרפסת ועזב. זו התמונה ששינתה את עולמו - עולמם ושנחרטה היטב בזיכרונו.
באותו יום, התנפץ עולמם, בשבריר של שנייה. כל אותם שנים לא הבין מדוע עזב אביו. הם נפגשו מידי פעם, נתן לו דמי כיס, נמנע מלשאול אותו מדוע עזב, לא יכול לשכוח את זכר היום שקבע את גורל חייו אחר כך.
במשך שש שנים לאחר שאביו עזב, אמו שהייתה אישה נאה מאוד, שערה שחור, עיניה מלוכסנות ונהגה להשתובב איתו כילדה, הצליחה להחזיק מעמד, נוטה לדיכאונות עד שהתמוטטה לחלוטין ונשלחה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. הוא נאלץ לעבור למוסד לימודי סגור במשך שנה. אימו שוחררה לאחר מספר חודשים אך עדיין לא הייתה כשירה לגדל אותו. אחת לשבועיים כשהיה מגיע הביתה היה מתחנן בפני אימו: "אני רוצה לחזור הביתה". והיא גם אם מאוד רצתה, עוד לא הייתה מוכנה לכך. רק כעת, בהגיעו לגיל מצוות, משהו השתנה בה, היא חזרה לנהוג כפי שהייתה כשהיה בן חמש.
היא הביטה בו אוהבת, מצטערת על התקופה שבה לא זכתה לגדל אותו, בעיקר בשנים שנזקק כל כך לתמיכתה, מבקשת עתה לפצות אותו. היא פגשה את עיניו מביטות בה, מביטות בתמונה.
"למה הוא עזב?" העז לשאול בפעם הראשונה בחייו.
"תפסתי אותו בבגידה". אמרה.
"אז למה את ממשיכה לשמור איתו על קשר?" שאל, מנסה להבין.
"אני אוהבת אותו", ענתה. "וגם הוא אותי . זו הייתה מעידה."
הוא לא הבין. הוא רצה להבין אבל התקשה. ככל הילדים חלם תמיד שיום אחד יתגשם חלום והוריו יחזרו להיות יחד, אבל באותה עת הוא גם כעס על החיים שנאלץ לחיות בשל אותה מעידה.
מספר ימים אחר כך, נפגש עם אביו כדי לסכם איתו, על הדברים שיהא עליו לומר ביום העלייה לתורה: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" משפט שהצחיק אותו, "האם הוא היה עונש?" או שמא נענש על לא עוול בכפו???"
בכל אופן, בעוד הם יושבים באחת מפגישותיהם הקבועים לאחרונה, ופניהם מרוחים בעוגת שוקולד שהזמינו, שאל - "למה עזבת?"
ואביו ענה בכנות: "אני מעדתי ובכל רגע שחלף מאז, אני מצטער על כך. בעיקר על מה שאתה נאלצת לסבול בגלל השטות שעשיתי". הלוואי ויכולתי להחזיר אחורנית את גלגל הזמן".
ואז בסודי סודות לחש משהו באוזניו, שואל לעצתו.
וסהר מביט בו, שערו זהוב כפז, עיניו מחייכות בתום - שוב.
