מלכודת מוות/עמירם פאל
הוא היה שכוב בלב המדבר כשגווית הסוס מונחת על רגלו השמאלית עד מעל לברך. שלוש פעמים ניסה להוציא את רגלו מתחת לגוויה או להרים אותה ולא הצליח. הנשרים היו מסביבו. היו אלה נשרים אופייניים לאותו אזור. צבעם היה רב-גוני, שכן לא נזקקו להסוואה כלשהי. איש לא קם להם כאן לרועץ, הם היו שליטי האזור. ראשם היה כחול, גופם ירוק ומקורם אדום. המקור, זה היה הגורם העיקרי לפחדו. מקור ברוחב של כחמישה סנטימטר ובאורך של כעשרים. קצה המקור היה מוטה כלפי מטה, כמו אנקול לתליית בשר.
שמו ריצ'רד, דיק בלשון חבריו. הוא היה חייל בצבא הצפון ומלחמת האזרחים האמריקנית לכדה אותו. הוא נשבה ע"י הדרומיים, ניסה לברוח בעת מסע השבויים דרומה והסוס שעליו ניסה לבצע את מנוסתו היה סוס דרומי. בריחתו הקצרה נקטעה באיבה על ידי צלף דרומי חד עיין והוא צנח ארצה תוך כדי דהירה, כשהסוס המת, בו פגע הכדור, נפל על רגלו השמאלית.
כמה משוביו הגיעו למקום בדהרה ובדקו את המצב. הם רצו תחילה לירות בו ולהמשיך בדרכם, אך לפתע הציע אחד מהם :
"מדוע לא נשאיר אותו כך?"
היה זה רעיון שטני ואותם ארורים הסכימו לכך.
הם שאלוהו: "רוצה למות?"
הוא ענה כמובן: "לא".
והם אמרו לו, שאם כך, כדי שיראה עד כמה נדיבים הם, ישאירוהו במקום ולא יהרגוהו. ואכן, באחת, הם סובבו את סוסיהם ודהרו חזרה.
דיק נמצא כעת מתחת לסוס וסביבו הנשרים. מספרם גדל והגיע כבר לארבעה וברקיע התעופף לו חמישי. הקרוב שבהם היה במרחק של כ – 3 מ' והיה מתקרב לו לאיטו יותר ויותר.
כעת יכול גם לראות את עיניו. היו אלה עיניים אדומות, נוצצות מתאווה לדם. המקור היה פתוח למחצה, כמוכן לנגוס כבר, היישר בבשרו. זעזוע עבר בכל גופו של דיק. הוא התנער וניסה ברביעית להסיט את רגלו מתחת לסוס. למשך חצי דקה ראו הנשרים מאבק חריף לחיים ולמוות. מאבק שהוכרע ככל הנראה למוות. הסוס הדרומי לא איפשר לחייל הצפוני להציל את חייו.
השעות חלפו עברו בזחילה איטית. הנשר הקרוב ("רוצח", כך כינהו) היה במרחק של כחצי מטר בלבד מדיק. ריח פגרים נדף מגוף הנשר, ריח פגרים מתקתק – מבחיל, האופייני לחיות טרף ולאוכלי נבלות. נראה היה שהמקום הראשון עליו מתעתד הנשר להסתער הוא העיניים. הנשר הסתכל בהן במבט כמעט מהופנט כשהוא קרב צעד אחר צעד.
רק ההוכחה שעדיין כוחו של האדם במותניו – תנועותיו הנואשות במאמץ להיחלץ מהמלכודת – רק זה עוד עצר את התקדמות הנשר. והיה ברור, שבקרוב גם לשרידי חיות אלה הוא לא ישית יותר את מעייניו. רעבונו גבר, נתח הבשר הטרי שלפניו ממש גירה אותו, אף כי עדיין היה זה נתח מסוכן היודע להתגונן.
לפתע, ממש ברגע זה, כאילו הוא אומר לסתור עובדה זו, עצם הקורבן את עיניו והפסיק את תנועותיו לחלוטין. לרגע עצר גם הנשר ועיניו הצטמצמו כלשהוא, כרוצה לבחון את המצב החדש. אך עצירה זו נמשכה רק שניות מעטות. ה"רוצח" הבין את הקפאון הזה טוב מאד. הוא הכירו בעבר מכל קורבנותיו. הרי זה המוות או לפחות אותותיו הראשונים. הרעב שבער בעצמותיו להשחית ושעות הצפיה הארוכות שעבר כשחיכה עד לרגע הנכסף, שני אלה עשו את שלהם. במכת כנף אחת התעופף וכבר נטה ראשו קדימה והמקור ננעץ בבבואת העין של המת.
אך לפתע הראה "המת", כי עדיין איננו כה חסר אונים ומשגה חמור היה מצד העוף לסמוך על כך. זרועותיו נשלחו כברק ולפתו את צוואר הנשר. כל נשיכות המקור החזק כפלדה ביד האוחזת בצוואר לא הועילו. ידו של דיק נפצעה, דמה זב, אך היא לא הרפתה את אחיזתה בצוואר.
אט אט התעקם צוואר הנשר יותר ויותר לאחור. ניסיונותיו האחרונים של העוף : נפנוף כנף, שריטת ציפורן ונשיכת מקור לא הועילו. קול פיצוח דק נשמע בחלל והוא נותר שכוב כמות שהוא על האדמה, כשמפרקתו מנופצת.
"נתח הבשר" לשעבר, מחה באיטיות את מצחו בידיו האדומות מדם, כשהוא מודה לאלוהים על סכנת מוות אחת לפחות שחלפה לה. הנשרים כבר לא יזיקו לו. נפנוף הכנף של האחרון בהם עוד נשמע באוויר בהסתלקו ולבסוף נותרה הסביבה ריקה לחלוטין: שמים, אדמה, ובאמצע תמונה פסטורלית זו, אדם במלכודת – מונח מתחת לסוס המת, ולידו נשר ערוף.
השמש שעלתה למחרת אותו יום מצאה כמעט אותו מחזה שעזבה אתמול עם ערב. דבר לא השתנה. רק האדם, שאתמול עדיין הראה סימני חיות כלשהם: פקיחת עיניים מפעם לפעם או הרמת ראש לפעמים, בתקווה קלושה לראות מרחוק מישהו חש לעזרתו, רק במצבו חל שינוי. הוא כבר לא פקח יותר את עיניו ובודאי שלא הרים את ראשו. סרחון גופותיהם של הנשר והסוס המתים סחרר את ראשו ולבסוף גרם להתעלפותו.
מראה הגופות עצמן, גם הוא לא היה נעים ביותר. הן התנפחו וגודלן היה כעת, כמעט פי שניים מגודלן הטבעי. ולידן שכב אדם חי, שכעת רק זיק קלוש של חיים עוד נותר בו. ניתן היה לשער שהוא לא יקום יותר.
שעות חלפו, השמש כבר הייתה בפאתי מערב. לפתע, אותו אדם אשר כל הרואהו רגע קודם לכן, לא היה מהסס לקבוע שהוא ימות עוד באותו לילה, אותו אדם, התיישב לו פתאום בצרחות זוועה. מקור הזעקות היה השטיח האדום החי, שכיסה את הסוס המת ואשר קצהו הגיע עד גופו של דיק.
שטיח זה היה מורכב מאלפי ואולי אף מיליוני נמלים אדומות, אשר היו כעת בעיצומו של מסעם הגדול על פני הארץ. מסע זה של הנמלים, הנערך מדי שנים מספר באזורים מסויימים בדרום ארה"ב, גורם לאסונות כבדים. הנמלים האדומות, הנחרדות מקיניהן עקב שטפונות או שואות טבע דומות, מכלות בעת חיפושיהן אחר מקום מגורים חדש כל דבר חי הנקרה בדרכן. שדות ירוקים או כל דבר צומח אחר נהפכים לאזורים חומים שוממים. הן מסוגלות לאכול כל דבר, מבעלי חיים פצועים שאינם יכולים לברוח ועד צריפים המשמשים למגורי אדם. ונמלים אדומות אלו חשו בריחו של הטרף המונח חסר אונים, זחלו לעברו והחלו כעת בזלילה.
אותו רגע כאמור, נעור אותו אדם אשר נחשב זו הפעם השלישית כבר למת. יצר החיים העז המפעם בו לא נתנו להיכנע. ואולי היה זה כוחו של הייאוש והכאב ושמא היו אלה הנמלים עצמן אשר הקלו את משאו בטריפת בשר הסוס. כך או כך, הסוס הורם בפרץ כוח פתאומי והאדם השתחרר לפתע ממלכודתו.
כמוכה טרוף הוא החל לרוץ ולהתרחק ככל האפשר מהמקום בו נידון למוות יום קודם לכן.
המרחק שעבר לא היה רב, כוחו לא עמד לו להמשיך בריצה יותר ממאתיים מטר. מתנשם בכבדות הוא נעצר במקומו וצפה בנחיל הנמלים שהתקדם בדרכו שלו, בלא לשים לב למכשול או לדרך קשה. דרכו של דיק ליחידה הצפונית הקרובה נחסמה על ידי הנחיל המתקדם והוא נאלץ לצפות בו במשך השעות שלאחר מכן.
הזמן זרם לאיטו וכשנעלם מאסף הנחיל, רצה דיק, תחילה, להמשיך ישירות בדרכו, אך משהו לבן שהבריק בצד הדרך משך את תשומת ליבו. הוא קרב לשם לאיטו ועצר. הדבר הלבן היה שלדו הגדול של הסוס תחתיו שכב ולידו מונח היה שלדו הקטן יותר של הנשר. דיק כשל לרגע תחתיו למחשבה, שבשעה זו יתכן ומראהו שלו היה גם הוא כזה, אך האדם, שניסיונות כה קשים עברו עליו בעת מאבקו במוות לא יכול היה להישבר ברגע בו הצליח להינצל. הוא התאושש ובאיטיות החל עושה דרכו הלאה, לחיים.
ס ו ף
