יובל של טינה
בלילה אחד בתחילת שנות השבעים, ברוניה התקשתה לנהוג. היא הייתה בדרך חזרה הביתה ממסיבת היפים לילית בה צרכה מגוון של חומרים הלוצינוגניים. הראש שלה הסתובב והיא חשה שבעוד רגע היא עלולה לסתות מן הכביש, אולם מעט לפני שהספיקה לעצור, היא הרגישה שפגעה במשהו.
באותו לילה, בבית פלסטיני, יוסוף, אב חמום מוח שהיה גם מורה לקראטה, הפלא את מכותיו בבנו, חאלד. בהמשך הלילה, בעוד יוסוף לא מצליח להירגע מכעסו, בנו חאלד ברח מן הבית ורץ בחושך אל הלא נודע.
ברוניה פגעה בחאלד במכוניתה ונכנסה למצב של הלם, משולב עם השפעת החומרים הרבים אותם צרכה. לאחר שהיא התעשתה, גמרה בליבה שעליה להחביא את גוויתו על מנת שלא להיתפס, וטמנה אותה במקלט הבניין החדש בו היא גרה.
הימים עברו, והפוסט טראומה נתנה את אותותיה. היא השתמשה במגוון חומרים כדי לשכך את הזכרונות שהטרידוה ולעצבן את הממשלה.
בדירה שמתחתיה היו משפחה של אנשי מאפיה שעסקו בפשע על שלל היבטיו, הם היו בבניין מתוקף תכנית אינטגרציה ממשלתית מאותם ימים.
בדירה שמעליה חיו אם ובנה הצעיר, שהיה לפני גיוס, וגם היה קרוב מדי לאמו באופן שנחשב ללא בריא.
יום אחד, כמה ימים לאחר ששכב עם אימו, החל להרגיש מוזר, וכשהלך לרופא, נתבשר שהוא בהריון ממנה. הוא מיד החליט לעשות הפלה, אולם האם רצתה לגדל את ביתה שהיתה גם נכדתה, מה שעורר ביניהם ריב, במהלכו הבן גער באימו "תישארי מחוץ לתחת שלי!"
בשנים שעברו, הבניין הדרדר מכל בחינה, והפך להיות חורבה נוראית יותר ויותר מיום ליום, בעוד שהדיירים הלכו ונעשו פסיביים ואפאתיים. הסנובים שבהם עזבו לפני שערך הדירות ירד, ובמקומם הגיעו אנשים קשים נוספים.
איש לא היה דואג לוועד או לתשלום החשמל, לגינון או לאינטרקום, כך שהחשמל נותק מחדר המדרגות, החצר הפכה לסאוונה וחולדות התרוצצו בתוכה, ועוברי אורח וגנבים היו נכנסים לבניין כרצונם. לאחר שהותקן לבסוף אינטרקום, כמה מהדיירים הפליליים הרסו אותו מאחר והפריע להם, ומהבניין נגנבו אופניים ועוד דברים שלא נשמרו כראוי. מדי פעם היו מגיעים שכנים חדשים, חלקם יוזמים ופרודוקטיביים, אולם גם הם חשו כיצד עבודת שיקום הבניין סיזיפית מדי עבורם, ויותר מזה, עם הזמן חשו שהפכו להיות פסיביים ואפאתיים בדיוק כמו השכנים שהיו שם לפניהם.
אנשים החלו מרגישים אנרגיות רעות בבניין, וגם טיהורי ערבה חבוטה ומרווה לא ביטלו הרגשה זו. לאחר שנים, הדיירים הקבועים כבר התרגלו למעגליות הזו: מגיעה שכנה חדשה, לדוגמה, ואומרת למי מן השכנים שהיא הולכת להיות הדיירת שתהפוך את הבניין הזה להצלחה, וכשהבריות היו לועגים לשכמותה הם היו אומרים משפטים שהחלו בסגנון "ברוניה, את לא מכירה אותי, כשאני רוצה משהו...", או "אני חושב שאם אנחנו, אתם, ועוד כמה שכנים נירתם להפוך את הבניין הזה למקום נעים יותר...", אולם לאחר מכן, האש בעיניים שלהם הייתה דועכת, הם הפכו בעצמם לפאסיביים ואפאתיים. הם סבלו מאותם תסמינים של הדיירים הוותיקים ממש ככאלה שננשכו על ידי זומביים. חלקם היו נשארים, חלקם עוזבים, ולאחר מכן היו באים אחריהם חדשים עם אותה אמביציה נאיבית, שלא הבינו מול איזה כוח הם עומדים.
הדייר שהנהיג את הדירה הפלילית סירב לשלם ועד וחשמל מתוך גאווה ניאנדרטלית. הידיעה שלאיש לא יהיה אומץ לדפוק בדלת שלו עוררה בו
הערצה כלפי עצמו. השכנים האחרים לא היו מוכנים לשלם גם הם לפני שכולם ישלמו לפניהם, החרדים וברוניה היקית היו במריבות תמידיות סביב רעש, השכנה המעורערת שהייתה מדברת עם חתולים הייתה מאכילה אותם בחדר המדרגות ובכך מרגיזה את כל שאר הדיירים, אצל השכנים שמעל החרדים היה בעל שהיכה את אשתו באופן קבוע, עד שיום אחד כמעט והרג אותה בחניקה, אלמלא ברוניה הייתה שומעת ונחלצת לעזרתה (הייתה לה חגורה שחורה בקראטה, אז היא כיסחה את הבעל). היו בבניין גם ילדים מוזנחים שמשחקים בחדר מדרגות יחפים ואומללים, והייתה ביניהם אלימות. במשפחה קשת יום אחת, הילדים הקטנים היו נשארים ערים כל הלילה ועושים רעש לשאר השכנים, שיעורי בית ומשחקי כדורגל בסלון בארבע לפנות בוקר, להורים לא היה אכפת.
מדי פעם היה מגיע לבניין איזה יזם של "פינוי בינוי" או של "תמ"א 38", עובר בין הדירות עם המון כאריזמה וג'ל בשיער, ומשכנע את כולם שהוא הולך להפוך את המקום להצלחה, אולם בשלב זה, בוודאי תוכלו לתאר לעצמכם כיצד הם נתפסו, ומה היה עולה מהיוזמות שלהם.
במקרים בהם היה צריך לפתוח את המקלט, ברוניה הייתה מתעקשת שלא כדאי, כי אולי יקפצו ממנו חולדות, או תירוצים טיפשיים אחרים שכאלה.
היא המשיכה רואה את ח'אלד בחלומותיה, מסתכל עליה מעבר לשמשת האוטו שפגע בו, ומפטיר כלפיה קללות עסיסיות בשפת אמו.
גרה שם גם משפחה מלאה בגנים של פתולוגיה, ובנה האחד היה מסתגר ולא עוזב את ביתו או רואה אור יום במשך שנים, ובנה השני תוקף אנשים באופן רנדומלי, לעיתים אף בנשק.
לאורך השנים, הבניינים השכנים השתפרו והשתדרגו, ומחירי הדירות בהם עלו, אולם באותו בניין בו עסקינן, הדברים הלכו מדחי אל דחי.
אנשים מהרחוב היו נכנסים אל תחומי הבניין ועושים בו כבשלהם, לכלוך ומזיקים היו נמצאים בכל מקום, פשע, אלימות, טירוף, חצר עם צמחים שנראים כמו יער, מחסור בשער או בדלת כניסה, ללא אינטרקום, הכל בבניין באיזור לא כל כך רע של העיר. רק הזקנים היו מקבלים את גורלם בשלווה, מצחקקים להם על אותם צעירים שהיו בטוחים שהם הולכים לשנות חוקות שמים וארץ, ובו בזמן עצובים וחסרי הבנה לגבי המנגנון הזה שתקע אותם שם, שיתק אותם, והפך אותם לקליפות מתות של בני אדם פסיביים ומרירים. גם לעבור היה מאוד קשה, גם לצאת מהדירות לעבודה וללימודים היה קשה, כמעין מיסטיקה מזוכיסטית שכזו.
ובבוקר יום שבת נוראי אחד, בשנת 2023, החלו מטחים כבדים של טילים ורקטות נופלים על כל מקום בארץ. הפעם זה היה חמור מבדרך כלל, ואפילו השכנים החרדים התעניינו לגלות מה בדיוק קרה בזירה הבטחונית. לא היה מנוס מלפתוח את המקלט.
וכשפתחו אותו, שכב הוא לו שם, השלד של חאלד, שהיה אמור להיות בן שישים ושלוש עד אז, וברוניה המזדקנת, שלא יכלה עוד להסתיר את סודה, החלה נותנת מונולוג, לפני שהשוטרים הספיקו להגיע.
"אתם לא יותר טובים ממני", אמרה אל כל שכניה ההמומים, "גם לא אתם, דוסים מתייפייפים שמנסים להטיף לי על מוסר כשרק לפני שנתיים הייתם עושים אורגיות בארגנטינה!", היא הניעה את ראשה משכן אחד לשני. "אל תסתכלו עליי ככה! גם אני הייתי צעירה ומטומטמת פעם, גם אני הייתי עושה שטויות, וכל אחד מכם היה עושה את אותו הדבר במצב הזה, בגיל צעיר וחסר אחריות כל כך. פחדתי!", הפסיקה, הסתכלה על השכנים המזועזעים שבהו בה, בחרדים, בעובדים הזרים, בפתולוגיים, בפליליים, באמא והבן והנכדה, והוסיפה ללמד סנגוריה על עצמה: "הייתי לא עצמי באותו לילה... היינו צעירים, עמדנו לעשות מהפכה, בנאדם, מהפכה של אהבה, של ערכים, של חופש מיצורים לחוצים כמוכם!", הצביעה על כולם בזעם, "מבבונים פטריארכליים כמוכם!", כעת הצביעה על משפחת הפליליים, שלמזלה לא הבינו את פשר דבריה), "רצינו להתחבר לאדמה...", כעת שוטרים נכנסו בעודה מדברת ולא מבחינה בהם בלהט נאומה, והקשיבו בעודם מתעלמים כמו כולם מהמצב הבטחוני שמסביב, וכשהאזעקה ברקע, רק קולה של ברוניה הוסיף להישמע, "ובמקום זה, היום נצטרך לחבר את העצמות האלה לאדמה, על מנת שהישמעאלי הקטן הזה יקבל את המנוחה שמגיעה לו, ויגיע לגן העדן הפלסטיני", כעת השוטרים כבר שמעו מספיק והחלו גוררים אותה, "להת'", היא אמרה לבסוף, בעודה נגררת החוצה.
ומה קרה לאחר מכן, אתם שואלים? אילו עוד אירועים התרחשו בחייהם של דיירי אותו בניין בחולון, אם זה מעניין מישהו? ובכן, הזקנים מספרים, שרוחו של חאלד כבר לא צמאה לנקמה, הבניין הושמד ועל חורבותיו קם בניין חדש, עם דירות גדולות יותר, בהן אפילו לחרדים היה מספיק מקום לשכן את הילדים שלהם. המשפחה הקרמינלית עשתה תשובה ועזבה את עולם הפלילים, המשפחה הפתולוגית הבריאה אחד-אחד, השכן שילד בת לאמא שלו רץ לכנסת והתקבל, וברוניה? ברוניה הקשישה קיבלה עונש קל יחסית של עבודות שירות וקצין מבחן, היא נשלחה לנקות בתי קברות של מוסלמים, והחלה להתחזק בתורת החסידות של חב"ד, בעוד גם לה וגם לכל שאר הבריות באותו הבניין רווח לראשונה, אחרי שהסתיים לו יובל של טינה.
