סיפורים

היום אני מסתובב בשולי רחובות - מה שנשאר מהמושבה לפני שהבטון בלע הכול. הפרדסים נעלמו, כמו במושבה חדרה שבה נולדתי. נשארו שדות, גבעות, וכמה בקתות ישנות שכבר מזמן איבדו את זמנן. חלקן עוד עומדות, מלאות סדקים ותוכן שאיש כבר לא יכול לזהות. יופי של זִקנה שאיש לא טורח לכבד.

שבילים רחבים, מובילים אל החמדה של פעם, אבל אין כאן ציפורים. לא בשדות, לא בשמיים. עונת הזריעה מתעכבת, או שמא הן מצאו לעצמן מקומות מעניינים יותר.

מעבר לשביל - בוסתנים סבוכים וקמלים, דומה שנשארו מאז תקופת המנדט. הכול קפוא. גדרות חלודות מציירות גבול שאיש לא אמור לחצות - כמו גן העדן שאנשיו גורשו ממנו.

בין גרגרי החול - נמלים עסוקות, קינים חדשים, תילי חפרפרות טריים. אחרי הגשם האדמה אמורה להיות רוויה, אבל אין כאן טיפת בוץ. היובש שולט.

עץ תות ענק עוד מחזיק בירוק שלו, כאילו העונות אינן מעניינו. צרצר קופץ ונעלם לפני שהספיק לומר מילה. חרציות יבשות עומדות כמו שומרי גבול, מסתכלות עלי בשקט.

ככל שאני מתקרב לציוויליזציה, עולים הזבובים. עקבות תן או כלב עוקפות שלולית בוץ ואני נגרר בדרכן. ואז המגדלים - מגדלי בבל - צומחים ליד המנופים.

צילומים, הוכחות? מיותר. כולנו כבר יודעים איך נראה מקום יפה המתמוסס לאיטו.

תגובות