יורדים לעיר ביום סגריר/מחוייך לחג.....

יורדים לעיר ביום סגריר/ יעל כרמי גבאי

יורדים 3.11.06

מוכר הפלאפל היה צעיר ממני

בכמה שנים טובות,

זה לא הפריע לנו ללחוש זה לזה

מילים,

שרק העיניים מבינות.

אני ביקשתי כדורי פלאלפל,

ובינתיים, נטלתי ידיים.

הוא חימם,

חייך

הגיש

החיוך בא בדיוק בזמן,

הפיג את צינת הבקר

שהבאתי איתי מן הדרך,

בתיקי הלבן.

את החיוך הוא העניק,

מתחת לשלט הקטן -

יש שקונים פלאפל

ויש פלאפל שקונה אנשים...

הפלאפל -

לא היה הכי טעים בעולם,

ואפילו שחימם אותו ,

היה קר, כשלג דאשתקד....

אבל, החיוך הנסוך

של הנסיך הקטן,

היה הכי מושלם .

ואחר כך כשארז,

אמר לי מביט אל תוך עיני-

ולא לשכוח...

לא לסגור את שקית...

ו...

לחש כמו רופא המבין עניין.......

לקחת 2 כדורים פעמיים ביום....

וואלה, חייכתי.

חושבת גם מחר לקנות כדורי פלאפל,

אז מה אם אני בדיאטה...

הדוקטור אמר-

2 כדורי חיבה פעמיים ביום...

אני- פצאינטית טובה.........

שותה 2 כדורי פלאפל,

עם טונה שמן

וחיוך גדול,

מתחת לשלט קטן....

במרחק כמה צעדים...

מוכרת הפיס לא הייתה 'י מי יודע מה'

גם להגרלות אני לא מאמינה...

אבל, נגשתי, כי על הדלפק,

ישבה כלבה יפיפיה

עם פרווה לבנבנה,

לא יודעת מה שמה,

שבתה את ליבי.

שאלתי את המוכרת,

אם היא מביאה מזל,

ואם בכלל כדאי...

הגורה הקטנה,

הייתה בטוחה בעצמה,

בטח ,

בשעת קור ירושלמי שכזה

כשהיא עטוייה בפרווה לבנה,

מי צריך מזל גדול מזה...

גירדתי את מזלי...

הוא גירד את קצות האצבעות,

ולא נתן לי לזכות...

אבל הכלבה המתוקה,

זכתה -

בליטוף ובכדור פאלאפל.

מוכרת הפיס הביטה ,

קיבלה גם היא כדור,

לא מכוון...

ועדיין,

זה לא עזר ולא זכיתי בפרס הגדול...

בתחנת האוטובוס

שמעתי את נקישות השיניים

של אלו שעמדו לצידי..

הם - לא שמעו את שלי,

להם היה כובע צמר משוך על כל האוזניים...

ולמרות שכל כך רציתי

להשמיע...

פיספסתי...

בבניין שממול ראו את קרני השמש מרצדות,

בתחנה שלנו באה לבקר רק רוח צפונית מקפיאה.

מה שהעלה בי את התחושה של עוד החמצה...

גם להמתנה לאוטובוס צריך מזל,

לבחור בצד הנכון...

לתחנה הקפואה,

סוף סוף הגיע האוטובוס.

אנשים טובים באמצע הדרך נדחקו

לשבור את הצינה,

אחד מהם הגדיל לעשות

ושבר גם את השתיקה...

- תגיד יש אינפלציה?

שאל את הנהג

- למה?

ענה ההוא, משועמם

- כי כבר עברו 3 קווים 19

חצי שעה אני מחכה ,

ו..קר...

- נו, שואל הנהג בחוסר עניין....

אז למה באו 3 קווי 19 ביחד?

ולמה קו 4 לא מגיע בזמן?........

- תראה, עונה לו הנהג,

יש לך חופשי חודשי????

אז למה לא נסעת בקו 19,

היית מתחמם בדרך...

מתחת למעטה הכפור,

אני נשבעת, שכמה נוסעים חייכו...

גם אני,

אולי גם היה מחכים, בדרך , החכמולוג...

אין לי חיוך של מליון דולר

כמו לנסיך הקטן,

אבל מוחי הקודח,

היה עסוק בשינון הסיטואציה היומית

את מי מעניינות השאלות שלו,

כשהצינה, אוחזת בי,

כאילו הייתי המגן האנושי האחרון?

כדורי הפלאפל, לא חייכו,

שמרו על הבעה קפואה מתמיד...

נמעכים מגל של אנשים,

שרוצים להגיע הבייתה בשלום.

כיבדתי את הנהג...

שיאכל גם הוא משהו קפוא,

אולי יביא אותנו מהר יותר

אל הבית החם...

וכמו שאני מכירה את עצמי,

אשלם גם מחר על כדורי פאלאפל קר,

רק כדי לראות את הנסיך מחייך

מתחת לשלט הקטן,

ליד דוכן הפיס הישן,

עם הגורה המקסימה,

ואומר בעיניים כחולות,

מילים שנעים לראות........

* * *

כל הזכויות וכדורי הפאלאפל הקרים,

והאוזניים הקפואות

שייכים ליעל כרמי גבאי,

יאללה ביי.....