פרק 5 – המדען הנרדף
התקשורת התחילה לגעוש באלימות שלא הכיר קודם. בחור צעיר, פנים חלקות וגוף חטוב, טען בפני כל העולם שהוא בן 80 ושפיתח את "גלולת הנעורים". המידע התפשט מהר יותר מכל תחזית: מדענים נרגשים אך סקפטיים, עיתונאים צמאי ידיעות, פרשנים, בלוגרים, דו"חות משטרה וצלמי פפראצי , כולם החלו לזרום אליו, נושאים את עיניהם לעבר מי שמדובר עליו כמוח גאון או כשליח של סכנה עולמית.
תמונות מטושטשות של אליעזר החלו להופיע ברחבי האינטרנט, מצולמות במהירות במרחק או במצלמות אבטחה. שמועות התפשטו במהירות: הוא יכול לשנות את גילו, לשלוט בגוף, לבטל את ההזדקנות, ולמעשה , לשלוט בזמן עצמו. חברות תרופות ענקיות, מעבדות מחקר פרטיות ואף ממשלות זיהו את הפוטנציאל המסוכן והחלו לעקוב אחרי כל צעד שלו, כל פינה שבה שהה, כל דלת שהוא חצה.
אליעזר הבין באופן ברור, חד ומאיים: הוא לא רק אבוד, הוא נרדף.
הוא ברח מהעיר, הסתתר במחסן ישן ומוזנח, מקום שהיה פעם מעבדה חלופית שלו, מלא בציוד ישן, בצינורות פגומים, במדפסות תלת־ממד לניסויים. כאן, בין הקירות הקרועים והרצפה המלאה אבק, הוא הרגיש תחושת ביטחון זמנית, אך גם חרדה קשה.
הוא התחיל להשמיד חלקים מן המחקר, מחברות ומכשירים, מסמכים שהכילו נוסחאות, חישובים, ניסויים, רשימות יומנים ומסמכים רגישים. הוא ידע שאם כל זה ייפול לידיים הלא נכונות , העולם ישתנה ללא דרך חזרה.
אבל הוא ידע גם: אף על פי שהשמיד את העדים הפיזיים של הגלולה, אין דרך להסתיר את קיומה. אם ייתפס, אם המידע ייצא, הכל, הזמן, החיים, המוות, הכלכלה, הצבא , עלולים להיפרד ממרכז השליטה שלהם. העולם היה תלוי בידיים שיכולות לשחק עם כל מה שהאדם ראה קדוש ומובנה במשך אלפי שנים.
פעם ראשונה בחייו המדע לא היה עבורו מקור לתקווה, לא כלי שמספק פתרונות או גאולה. להפך, המדע הפך למקור לסכנה עצומה, עד כדי כך שהאחריות על מחקרו כובלת אותו ומביאה איתה פחד קיומי אמיתי.
במשך שעות ארוכות הוא ישב בין האבק והנורות הכבויות, נושא בכתפיו את הבשורה המדהימה והנוראית: אם בני אדם יוכלו לשלוט בזמן, הם יוכלו לשלוט גם בחיים ובמוות. הם יוכלו לשלוט על ההזדקנות, על בריאות, על צבאות, על אוכלוסייה ועל כל הכלכלה העולמית. לא יהיו עוד דורות חדשים, לא יהיו קצוות מחזוריים; יהיו רק אלה שיחיו לנצח, וכל מה שנשאר ייעלם.
המרדף אחר הזמן, הרדיפה אחר השפעה מוחלטת, לא הייתה עוד תיאוריה או ניסוי, היא הפכה למציאות שמאיימת על הקיום עצמו.
אליעזר נמלט מהעיר, נודד בלילות, מסתתר בין מבנים נטושים, חודר לבתי מחסן, חורש על רחובות צדדיים, לעיתים אף מתבצר בבתי מלון ישנים, אך לא משנה לאן פנה הוא ידע שהמרדף יגיע בקרוב. הוא יכול היה לחוש את עיני העולם עליו, מרגלים סמויים, מצלמות חכמות, מכשירים דיגיטליים שמדווחים כל תזוזה.
לראשונה הוא הרגיש בודד באמת. אין עיתונאים, אין חוקרים, אין אף אחד שיכול להבין את המורכבות, את האחריות ואת הפחד שהוא נושא. אין מקום לחיוך או לשיחה נינוחה. כל צעד, כל נשימה, כל הרף עין עלול היה להיות האחרון בו הוא שולט.
העולם, הפך פתאום למבוך שהוא לא מכיר. אנשים מסביבו היו שקופים או זרים; לא הכירו אותו, לא הבינו אותו, לא יכלו להבחין בין האמת לבין השמועות.
והוא, האדם שהמציא את סוד הנצח, שהחזיר לעצמו את הזמן, שהצליח להפר את חוקי החיים והמוות, הפך כעת לנרדף, למטרה חיה של פחד עולמי, שבו כל צעד לא רק מסכן אותו , אלא את כולנו.
סוף הסיפור מחר
