חברות — תולדות ההתרחקות

נושא אחד תמיד שב וצף - מעגל החברים המצומצם שהיה לך, והעובדה הפשוטה שלא ידעת להחזיק בו.

זה לא נראה טוב, לא על פני שנים ולא על פני חיים שלמים.

כאן כתובות רק העובדות. ורק על חברים גברים.

עולמן של הנשים - עם המבוכה, ההתרגשות, והריח של מיניות שהתיישנה מעט - יחכה לפרק אחר.

בצעירותך עוד ניסית להבין מה פעל אצלך אחרת.

למה אתה עומד תמיד חצי-צעד מחוץ למעגל,

למה כל קשר מחליק לך מהיד גם כשאינך רוצה.

היום אתה קורא לזה “בחירה”; אז זה עוד כאב.

לאט לאט הנחת לשאלות ליפול מתוכך.

ואולי משום כך, במקום לשאול “מהו חבר?” - שאלה שחוקה- שאלת משהו אחר:

למה אצלי אינטימיות מחזיקה בדיוק עד שהיא מבקשת משהו בחזרה.

עם השנים הסתפקת בקשרים קצרים, מדודים, כמעט זמניים.

תמיד היה מישהו קרוב ממישהו אחר-

ותמיד היית אתה זה שמתרחק ראשון, גם אם העמדת פנים שזה “קרה מעצמו".

בתיכון זה כבר נראה בצילומים:

בחור מגאנה, בחור דתי - חברויות שלא ברור למה נוצרו ואם באמת החזיקו.

בבקרים היית נדבק מאחור לאופנוע 600 הסמ״ק של זאב - אדם פרקטי ומסודר עד כאב,

ובערבים הייתם בולעים סרטים בקולנועי חיפה כאילו זו שפה משותפת.

כשהוא ביקש להיפגש שוב אחרי שנים - שכחת מזה מיד. לא מרוע. מהרגל.

בצבא הכול הסתבך.

היו שנמשכו אליך בגלל הטנדר של אביך -

טיולים להרי ירושלים, סטייקים נוטפים, בשר שמרגיע זרים שאין להם שפה משותפת.

אבל זו לא הייתה חברות. זו הייתה נוחות.

ואתה לא ידעת להפוך נוחות לקרבה אמיתית.

אורי היה משהו אחר:

משוגע-טוב, מלא דחפים, מלא חיים.

נסעתם על הווספה שלו ברחבי הארץ.

הוא דיבר על בנות שהוא רוצה שיידבקו אליו מאחור,

ובוקר אחד הופיע עם תחבושת עבה וחיוך של ילד -

תפס מגהץ לוהט מהצד הלא נכון כדי לא להישלח לבסיס מרוחק.

כשאתה הועברת למדבר - החברות הזו התאדתה.

בלי דרמה. בלי פרידה. פשוט התאדתה - כהרגלך.

עם נוּצ’קוֹ זה כבר היה אמיתי.

שני צעירים בבונקר על גדת התעלה, אוחזים אולי בפחד שאין לו צורה.

אחר כך, באזרחות, ביקש שתחתום ערבות לדירה.

לאחר היסוס ארוך, אמרת לא.

לא מתוך אכזריות - מתוך אחריות משפחתית.

אבל ידעת באותו רגע שנכשלת.

והמרחק ביניכם התרחק עד שנקרע.

והיו עוד - תמיד עוד -

עד שאחד מהם אמר לך בפשטות:

"אתה כמו פרפר - יונק מפרח ועובר הלאה.”

המשפט הזה נתקע בך. אולי מפני שידע לפגוע בדיוק בנקודה שלא העזת לגעת בה.

המסועפת מכולן הייתה החברות עם מיקי.

שנים של קרבה, התרחקות, חזרה, שוב התרחקות.

הוא היה כמעט בן בית.

אחרי נתק ארוך שלח לך ברכת יום הולדת לשישים -

ומשהו בך נפתח מחדש.

טסת לגרמניה לעזור לו לחזור ארצה, טיילתם יחד בנופים רחבים,

אבל כל הדרך ליווה אותך אותו סדק ישן בקשר -

דק, כמעט בלתי נראה, אבל קיים.

ביום האחרון, אחרי שראית אותו משקר לבעל הדירה- גרמני זקן -

ואז משקר שוב לחבר שלקח אתכם לשדה,

נחתה עליך הבנה שלא רצית לנסח במילים:

אי אפשר לבנות אמון על אדם שמכופף אמת כמו חוט תיל.

שם בפנים משהו נסגר. סופית.

ועשרים השנים שעברו מאז - רק חותמות את מה שכבר ידעת.

גם על ידידים מזדמנים לא שמרת.

אפילו חבורת הפינג-פונג - מסורת שבועית נעימה -

התחלת להתרחק מהאנשים במסווה של בלבול, “שכחה”, חצי-סניליות.

עוד בריחה, עטופה בבדיחה רעה.

אחר כך הבית לקשישים, קשרים חדשים, שוב ריבים, שוב מילים קשות מדי.

אבל זה כבר סיפור אחר - עם נשים ורגשות מסוג אחר.

ובסוף נשאר משפט אחד, שלאורך שנים התעקשת לא לשמוע:

"אמור לי מי חבריך -”

אבל אתה חשבת על הנוסח המדויק יותר:

אמור לי מי נעלם מחייך, ואומר לך מי לא הצלחת להיות.

ואולי זה כל הסיפור:

לא שלא ידעת לאהוב - ידעת, ועוד איך.

אבל החזקת אנשים כמו שמחזיקים מים בכף היד:

רכים מדי, זמניים מדי,

וכשהקרבה התחילה לבקש עומק,

בחרת ללכת לפני שתיאלץ להעמיד פנים שאתה רוצה להישאר.