יש ריחות שאינם מרפים.
בכל יום, כמעט בכל רגע, מתגנבת בי אותה תשוקה שקטה: להריח אותם שוב. עוד פעם אחת. כאילו שאיפה אחת נוספת תוכל להשיב זמן שלם, או לפחות רגע ממנו.
כילד הייתי נועץ את אפי בשושנים שבגינה, עמוק אל תוך הפרח, כמעט עד אובדן נשימה. ריחן היה סמיך, עגול, מבטיח. אחר כך - עץ הגויאבות בשיא הבשלתו: ריח שמילא לא רק את האוויר, אלא גם את החזה, ריח שעשה אהבה פשוטה לטבע, בלי מילים.
אצל סבא - משחק השחמט. כלים מעץ, מצופים לכה מארץ ניכר. ריח עמוק, כבד, מכובד. ריח של סדר, של שקט, של זמן שיודע לשבת במקומו.
בחדרי עמדו נרקיסים. הייתי קוטף אותם בביצות שבפרדסי חדרה, מעבר למסילת הברזל, בדרך לנחל. ריחם היה משכר. אמרו שהם גוזלים את האוויר שבחדר - אולי משום כך נמשכתי אליהם כל-כך.
בארונות הבגדים הסתתר ריח הנפטלין - חריף, חודר, נספג בבגדים, מרחיק עש. ריח תקופתי. לא תמיד נעים, אך מוכר עד כדי אי-יכולת לדמיין ארון בלעדיו.
גם לכדורי הפרי של עץ האקציה היה ריח ייחודי משלהם. קוטף פרח, מקרב לאף - ריח שעולה על כל בושם.
בצבא היו מקלחות חמות מעטות. המים התחממו מהגוזניקים, וסבון הוואי הפיץ ריח נעים שהפך רגע יומיומי לחסד.
אחריו - ריח הזרע הטרי, הנפלט אל אוויר העולם. ריח של התחלה גופנית, חשופה, בלי תיווך.
בשוק חדרה עלה ריח טיגון הפלאפל של “כדורי” על כל ריחות השוק המגעילים. בבית - שמאלץ קפוא בצנצנת, פיסות בצל צפות בו, שומן וזמן עומדים.
אחרי הגשם הראשון עלתה מן האדמה נשימה אחרת - כבדה, חיה, מבטיחה.
בפרדס הצמוד לבית לעסו הפרות תפוזים. הרועה השחור שראשו עלה-ירד כשל צאן מרעיתו, הגיש להן פרי שלם, והן שקדו עליו בפיהן, מעלות גרה, והריח - מתוק, חייתי, מתמשך.
בערבי כיתה, בשישי בערב, בבית החינוך “ארלוזורוב” – מגש פרוסות לחם שחור המרוח במרגרינה, ועליה נקניק עממי, ומלפפון חמוץ החתוך לאורכו. ריח של פשטות, של בית, של עולם שלא מתחכם.
וסיגליות - אין להן תחליף. צריך להתכופף עד האדמה כדי להריח. ריח צנוע, מושלם.
בקלוב של הורי חברי הקומוניסט שרר ריח הדפוס: מודעות אדומות וצעקניות, בדליים דבק טרי שעדיין לא התייבש. ריח נוסף חזר בקלוב התעופה, בהדבקת טיסני הבאלזה - ריח של ידיים עובדות, של חלום מודבק בזהירות.
יש ריחות שלא אהבתי, אך גם לא שנאתי. אולי היום הייתי רוצה לפגוש אותם שוב, בלי לסבול.
ריח הזפת של הכביש הנסלל ברחוב שער-יישוב. על המכבש - אבא של יוסי הגוילם, פניו הצרובות משמש, חתומות.
ריח פסי הרכבת: אדנים, חצץ, חיכוך ושחיקת מתכת, שמן שרוף, ומי יודע עוד מה.
ריח שעוות הנרות הרבים שהדליקו המתפללים ביום כיפור בבית הכנסת הגדול.
ריח הקרביד ממכונת הריתוך האוטוגנית של אבא - חריף, משונה.
ריח שאריות צבע שמן בשפופרות הצבע של השכנה ובפלט הצביעה שלה.
ריח נרות חנוכה הכבים אחד אחר השני.
ריח עשן המקטרות, מסתלסל, מיוחד ונדיר באזור שכונת הפועלים שלנו.
הריח העמוק של חתיכות העור בצריף של מזרחי הסנדלר.
וריח צמר הגפן האדמדם בפחי הזבל של בית החינוך.
ויש ריחות - שלא.
לא רוצה להריח אותם שוב לעולם.
אדי בישול הגפילטע-פיש. שעות הריח שלא פג. שנוא, נורא, מקום ראשון ללא עוררין.
הריח הזר שאפף את שכונת התימנים ברגע שנכנסת אליה.
ריח הקונכיות היפות שעקרתי מהסלעים הרטובים בחוף חדרה ובגבעת אולגה - ימים אחר כך, כשהתייבשו, הריח היה בלתי נסבל.
הריח החריף של ליזול שקידם אותך בכניסה לבית של עמוס הקומוניסט. רוזה, אימו- הייתה הרוקחת הראשית של קופת החולים.
ריח קציצת הווסת מהפה הכי קרוב אלי בעולם. ריח חמור יותר מהציווי התנכי של איסור נידה.
והריח ההוא - ריח הפגרים, החללים המצריים השרופים, מיד עם תום מלחמת ששת הימים. ריח שאינו מתיישן, ואינו נמחק.
כך נבנים זיכרונות.
לא בתמונות.
לא במילים.
אלא בריח אחד -
עיקש, חודר, נאמן -
שמחזיר אותך, בלי לבקש רשות,
אל מי שהיית.
