חסידת הלוּף האחרונה

למעלה משבע שנים החסידה כבר לא איתי.

עצוב לי עליה, וגם עליי.

עפה החסידה לארץ שאינה נושמת,

וממתינה בסבלנות לאהובה.

ובימים אלו, כשאוסף זיכרונות מן העבר,

אני נזכר בלוף - כמה אהבתְ אותו.

יש רבים הבזים ללוף.

אבל לא אני ולא את.

היינו בראש אחד - צמד,

ושימותו הקנאים.

לפני כשלושים שנה, רשות המזון בצבא החליטה לשנות את סל מזונות הקרב.

רצו לוותר על הלוף האלוף.

רוח של אופנה בינלאומית נשבה-

חיילינו צריכים אוכל בריא ומתקדם.

היצרן, ריכרד לוי, לא עמד בשינוי, ירד מנכסיו ונעלם.

החיילים בעטו בלוף בבטנם השמנמנה.

אהבתם פגה.

העדיפו לינוק משפופרת ריבת שזיפים, פלחי אשכוליות, גרגרי תירס -

בעצם הכול, רק לא לוף.

נקעה נפשם מעיסת הבשר הוורדרדה, הרכה, המרוחה בשומן, הטחונה עד דק,

זו שאפשר היה לחתוך בסכין פלסטיק ולהכין ממנה סנדוויץ’ לפני המשימה, גם כשהיא קרה.

אינני זוכר, אהובתי, איך גילית את הסוד הצבאי - קופסת הלוף ותוכנה.

בשירותי המילואים הרבים, הרחק מהבית,

הייתי מביא לך כפיצוי קופסאות שצברו אבק, שהיו זרוקות בשטח,

ולילדים - וופלים מצופים מהשק״ם, כמובן.

ימי המילואים היו לעיתים מעניינים.

התבטלנו באוהלים ההודיים.

מאיר, הסמל הטכני - נוכל חיובי, מורה בבית ספר,

גבר עם ביטחון עצמי עודף וקול של מי שתמיד יודע -

היה מספר בלי למצמץ על מעלליו עם מורות.

אחרי מות חברו בהפגזת טיל ביום כיפור,

הכול השתחרר ממנו.

דיבר על סקס כמו מפצח גרעינים,

ונתן עצות לכל מי שסביבו.

יום אחד נעץ בי מבט, גיחך, ואמר:

"תשמע רז - מה יש לך מהלוף הזה?

מה אתה רודף אחריו כעלוב?

זה אוכל של חיילים לפלפים ממושמעים.

צא למסעדות, תאכל סטייקים נוטפי דם,

ואל תשכח את הבנות החרמניות סביבך."

צחק. היה מרוצה מעצמו.

אני שתקתי ובלעתי את דבריו עם הרוק.

כמו תמיד.

ומהרהר רק בדבר אחד:

היכן אמצא עוד לוף הנסתר מן העין,

לרצות את אשתי הסובלת מחסרוני.

הלוף, כשהוא חתוך לעובי הנכון,

הופך למעדן אם טוגן בטמפרטורה ובזמן המדויק.

סרקתי מדפים במרכולים -

לחפש תחליף ראוי.

עברו שנים, והלוף נעלם מן השוק החופשי.

העניין נשכח,

ואת ניסית בשרים אחרים כתחליפים.

עד שיום אחד התחלת להכין את קציצת הפלא-

קציצה שנועדה להחליף,

ולא לרשת.

זיכרון עקשן, לא לטוב, היא בשבילי הקציצה.

עברו ימים רבים.

גשמים ירדו.

מים זרמו, דמעות הצטברו.

העולם המשיך-

והעבר לא חזר.

וכשאני בודד,

אני מחזיר פיסות עבר,

ומזכיר לעצמי את הלוף שאהבתְ.