פיון על הלוח

פיון קטן על הלוח.

מהלך אחד, קדימה, בלי הבטחה לחזור.

מגיל צעיר למדתי להעריך את כובד הקטנים: את הסוסים והרצים, אך בעיקר את הפיונים. הם אינם זוהרים, אינם מבטיחים תהילה, ובכל זאת הם שמניעים את המשחק, פותחים נתיבים, נופלים ראשונים- ומכילים עולם שלם בין משבצת למשבצת.

שחמט שיחקתי מגיל צעיר. סביר שאבי לימד אותי את הכללים, אך מי שצרב את המשחק בתוכי היה סבי. בביתו עמד לוח עץ מסיבי, וכליו- מלך, מלכה, רצים, סוסים, צריחים ופיונים- מעשה ידיו של אומן. עולם סגור, מסודר, מוכן תמיד.

משחק של החלטות שקטות.

הקטנים נשלחים קדימה, הגדולים מגיבים, והמלך-  תמיד נדחק לעמדת הגנה. כל מהלך נשקל, וכל תקתוק שעון מזכיר שהזמן אינו ממתין.

בערך בגיל עשר עליתי בשבתות בבוקר לקומה השנייה של בניין ההסתדרות ברחוב רוטשילד. מסדרון ארוך של לשכות הוביל אל אולם הכינוסים. סביב כל לוח עמדו צופים דוממים- ילדים ומבוגרים- נמשכים כולם אל אותו מרובע של שישים וארבע משבצות.

שם פגשתי ילד צעיר ומוכשר ממני. לא קינאתי בו; הערצתי. אביו, האחראי על התרבות בעיר, הביא אותו לשחק, ולרוב הוא ניצח אותי. ממנו למדתי ריכוז, סבלנות, וראייה קדימה- לא רק של הלוח.

יום אחד הגיע אלוף ארצות הברית, רב-האמן שמואל רשבסקי, למשחק סימולטני בעיר. כשלושים שחקנים ישבו מולו. הוא נע בין הלוחות, מהלך אחד בכל לוח, סיבוב אחר סיבוב. השחקנים המתינו שיגיע אליהם. נקישות עץ קצרות, שקט מתוח- ולוחות נפלו בזה אחר זה.

גם הילד השתתף. ילד יחיד מול אלוף.

כשהגיע רשבסקי אל שולחן הילד- האט. בחן את העמדה. שב וחזר, ושוב התעכב. משהו בלוח סירב להיסגר. הצופים זזו אליו. רגע נוסף של מחשבה- ואז הצעת תיקו. לחיצת יד. המשחק הסתיים.

זמן לא רב אחר כך התאבד אביו.

ועולם הילד השתנה כליל.

מאז, כל תיקו נראה לי כהכרעה שנדחתה, לא כניצחון.

מאוחר יותר שיחקתי מעט בצבא. חלומי היה מט פשוט, כזה שאינו זקוק ליופי- ניצול טעויות מוקדמות, מהלך קטן שמכריע. למדתי שכל משחק הוא אוסף טעויות, והניצחון שייך למי שמוכן להמתין להן.

בבסיס ג’וליס שיחקתי בשבתות עם חייל רציני ממני. כשפורסם חוזר על תחרות אליפות הגייסות, הציע שנייצג יחד את היחידה. היססתי. הוא הביא לי ספר על פתיחות בשחמט, ואני שקעתי בו. בתחרות השתתפו ארבעה-עשר שחקנים. הייתי החלש מכולם- ובכל זאת ניצחתי כמה, והגעתי למקום השישי. הפתעה גמורה. אפילו שפירא שמח בשמחתי.

היום כליו של סבי מונחים דוממים.

הצריחים שומרים על גבולות ישנים,

השעונים מזכירים שהזמן אינו עומד,

והפיונים- אותם קטנים מדויקים-

עדיין מתקדמים בזיכרון,

משבצת אחר משבצת.

והמתח, כבוש אך נאמן,

נשאר שם.