הכד הכחול

המכונית הגדולה והמהודרת החליקה במהירות על הכביש הצפוני. המנוע עבד בלי מאמץ, צלילי רדיו מרוחקים מילאו את הרקע. יצאנו שלושה זוגות: אני ואשתי, אחותי הגדולה והקטנה ובעליהן- כולנו סוף-סוף יחד, לעשרה ימים. עצי אלון ושדות ירוקים חלפו מחלון הצד, והייתה תחושה שאנחנו תלויים בין שמחה שקטה לתקווה גדולה מדי.

יום ראשון:

במסעדה האלגנטית, נתחי הבשר על הצלחות נראו כמעט מחייכים אלינו. שיננתי לעצמי שלא להיות יוצא דופן. אני ואשתי הזמנו בדיוק מה שכולם הזמינו. המומחים שלנו קבעו מיד שהבשר שלהם “לא טעים”. המשכתי לאכול כאילו הכול כשורה. נדמו לי חיצים קטנים של התנשאות נשלחו לעברי. ריחות חריפים, מסעדה ריקה, שקט מתוח. זיעה על המצח.

יום אחר:

כשנכנסנו לאחד הארמונות ההדורים, הבכורה מלמלה, כאילו לעצמה, על המעיל שלי: "אתה עדיין עם המעילים נוסח אהוד ברק.”
בעלה של אחותי הצעירה היה מהודר בז’קט של מקצוען. הבעל של הבכורה- ז’קט קל ויקר, לא משהו בעיניי. מבטים נפגשו. הבדלי הסגנון נגלו בגלוי, כמו סצנה קומית קטנה. צחקתי- "בכאילו". בפנים הצטמצמתי.

למחרת:

בבוקר, לפני שיצאנו לדרך, צעק משום מה בעלה של הצעירה עליה. לא ידענו מה הרקע. בתחילת הנסיעה השקט במכונית היה כבד, כמעט צורם. מבטים נמנעו, נשימות התקצרו. אי-נוחות התפשטה כמו ענן דק. לאט-לאט הוא התפוגג.

אחר כך:

במלון מהודר, לקראת הערב, הסבל שרץ לקראתנו העמיס על העגלה את המזוודות של שני הזוגות. אמרתי לעצמי: אסחב לבד ויהי מה. הרצפה הקרירה, משקל המזוודות, אוויר המזגן- כל פרט חיזק בי עמידה עיקשת על עיקרון מוזר, ועל הביישנות הישנה מול מתת לסבלים ולאנשי שירות.

כמה ימים אחר כך:

בעת שתיית קפה, על אם הדרך, סיפרתי על חששותיי לגבי נכדתנו בת השנתיים בקנדה- שקיים חשש שהיא אוטיסטית.
בעל הצעירה אמר: "רק אל תחסוך על הנכדה כמו שאתה חוסך כאן בטיול.”

הפגיעה הייתה ברורה. אפילו אשתי, הפחות רגישה, נעלבה. הבכורה ובעלה שתקו. שתיקה מוחלטת. תחושת הקיפאון נשארה רגע ארוך מדי, ונחקקה לעד.

בחזרה למדריד:

החלטתי לא לסיים את המסע עם אחיותיי. אשתי ואני סיירנו לבד בעיר בתחושה כבדה. הרחובות היו צבעוניים, חנויות פורצלן קטנות לא משכו את עינינו, שוקי אוכל עמוסי ריחות-  הכול הרגיש זר. היינו לבד.

וזיכרון קטן ניעור:

לפני הסכסוך, באחד הסיורים מצאנו כד ענק, מצויר בכחול על רקע לבן. קנינו אותו במחיר מופקע. לאשתי כלים כחולים מכל טיול - מתנה קטנה ושקטה, שמזכירה אהבה שממשיכה גם אחרי פגיעות.

הכד עומד היום בבית הישן, ממנו נפרדתי לאחר מות אשתי. הוא יציב. זיכרון מוחשי. מספר סיפור ארוך יותר מהמילים.

סיום:

לאחר כשנה מהטיול המשותף חזרנו והתאחדנו. עשרים ושלוש שנה עברו מאז. כשאני מבקש היום מאחיותיי שיספרו פרטים על הריב, הן טוענות שלא זוכרות דבר. גם בעליהן לא.

ברור.