היא

היא והוא

היא ישבה על הספסל, שהרי לפני רגע ידיהם נקשרו כלולאת עניבה זו בזו,

ידיה גיששו לעטוף את ידו הקטנה בתוך ידה , לחוש את חום כף ידו המבקשת

אהבה, ואולי בעצם בקשת הממתק עצורה אהבה שאין יודעת אפיק לזרום בו.

היא המתינה עד לרגע המתאים וקולה לחש את שמו , לפתע דמותו כצללית

נדה מבין חוטי הברזל הסוגרים עליו, היא משכה וליטפה את ידו וליבה לא אווה

לעזוב. צליל הפעמון קטע את חוט הקשר והצללית נעלמה בין ההמון. היא סבה

על עקביה וישבה על ספסל מעבר לחוטי הברזל , השמש נסכה את חומה על

פניה הדומעות, שלא יבשו בצהרי היום. היא שמרה את הרגע הזה בתוכה ומדי פעם ,

כמו חיה מניבה הייתה מעלה גרה ולועסת את הרגע הזה לשובעה.

רחלי גבאי

12/25