אם הבנים (סצנריו)

במיטה שוכבת אשה חולה, מבטה דווי, קודחת היא מחום, האחות מטפלת בה,מניחה עליה קומפרסים לחים. זו מיטת ברזל עטוית סדינים לבנים, לידה בדרגש קטן נחים מספר דפים מצהיבים.
החלון פתוח, רוח קלה נכנסת מהשדות הסמוכים, אם כי אינה משפרת את מצבה של האשה,
לא זקנה היא האשה, אך פניה מעידות כי היא סובלת ממחלה קשה.
במסדרון עומד רופא שזה מרחוק הגיע.אדם בעל חליפה שחורה, מעונב חובש מגבעת לבד רחבה, הוא מסתודד עם אדם אחר –רופאו הראשי  של בית החולים הלבוש לבן ולוחש במבטא צרפתי קל:
"יש כאן בארץ תרופה חדשה לטיפול בחולי שחפת, חייבים לנסות ולטפל בה"
מנהל בית החולים מסתכל באותו אדם ואומר:
"שלמה, אתה בטוח שזה יעזור לה? אמנם אנו ננסה לעשות כמיטב יכולתנו, אך עד עתה לא נבדקו ההשלכות של אותה תרופה על החולים"
"אדוני, אתה יודע שאין מה להפסיד בעניין זה, בין כך ובין כך חייבים לעשות משהו, יש אמרת חז"ל שאומרת "אל יתייאש אדם מן הרחמים", חייבים לעשות משהו עבורה, ויש בידי להביא התרופה" אומר שלמה סיטרוק
הרופא הראשי מביט בו .

לוחמים נחים במאהל, מתוחים עד הקצה.לפני תקופת מה חזרו מן הקרב, הקרב שלא צלח, עשרות הרוגים, יותר ממאה פצועים, הפשיטה על לטרון נכשלה, צלפי הליגיון עשו בהם שמות, וחלקם שלא היו אלא עולים חדשים ולא נוסו בלוחמת שדה מעודם נפלו  כשכלי נשקם נצור.
האווירה מתוחה, אווירת חשמל.בעוד כמה זמן עליהם להתייצב לניסיון כיבוש נוסף של מצודת לטרון. והפעם בכחות תגבור מחודשים.
אחד מהם –ספק נער, בלורית שיער שחורה לראשו, מעידה בו כי הוא ספק איש קורא בספר שהביא עמו- משירי ח.נ  ביאליק
"מה אתה קורא יודה" מציץ אליו חייל אחר בשם מאירק´ה.בחור גמלוני וארוך, חבוש כובע גרב, משמן את הסטן שבידו.
"משהו מהשירים של ביאליק, קצת להעביר את הזמן"
"אני רואה שאתה בחור ספרותי"
"קצת ספרותי, קצת מעשי, מחייך ומוסיף כי ביקר את ביאליק כשהיה ילד בן שלש עשרה.
"זו חוויה
קצין התרבות של הכוח  נכנס למאהל, הוא מקיש על מוט האוהל ומודיע:
"בעוד שלש שעות יש פקודת קרב חדשה, תהיו בהיכון, אבל לפני כן יש לי הודעה - המשוררת רחל תבוא לקרוא מספר שיריה החדש "אדווה" , בעוד שעתיים בדיוק ברחבה המרכזית של המאהל"
מבטי התפעלות נזרקים לחלל האוהל, יודה מחייך ומוסיף:
"האשה הזאת כמו מעיין מתגבר, כל שנה שנתיים מוציאה משהו חדש, כמו אמא לכולם"
"לא לחינם קוראים לה "אם הבנים" מוסיף מאירק´ה.
"היא מעלה את המורל, קראתי שבדגניה היא הופיעה מאי שם והפיחה חיים בלוחמים"
"אל תשכח שהיא ביקרה במחנות העצורים בקפריסין ועוד לפני כן במחנות המשוחררים בגרמניה. קראתי כי לפני שלש עשרה שנה היא כמעט הלכה לעולמה ורק בזכות דר´ סיטרוק מצרפת היא נרפאה לחלוטין" אמר מאירק´ה.
"טוב שהיא איתנו, אם הבנים" מחייך יודה.

דמות אשה, כפופה קמעא, מבוגרת קמעא, לבושת שמלה פשוטה ושביס יורדת מג´יפ צבאי מגיעה אל הרחבה, מאות עיניים של לוחמים מביטות בה, היא מברכת את קהל הלוחמים היושבים על הקרקע ופותחת בדברים בעברית בעלת מבטא זר קמעא:
"כולכם בניי והייתם, לצערי לא בורכתי ואין לי ילדים לכן כל ילדי ישראל הם כבנים לי, באתי מאת כינרת לצקת בכם כח למען תוכלו וירשתם את המצודה המאיימת הזו אשר בדרך אל העיר, עתה אקרא משירי אדוות גלים"
היא מוציאה דף נייר מצהיב וקוראת ממנו בטון ספרותי ונוסך קסם, לאחר מכן קוראת שיר שני ושלישי
"זהו שיר שכתבתי אתמול בלהט אש, שיר עליכם הלוחמים, על אלו שנלחמים למען עיר שלם, על הדרך החסומה, על צוקי המגור הניבטים בדרך ועל האוייבים והאורב בשער"
היא מוציאה דף נייר מקופל, קוראת מתוכו, כל מילה שנאמרת מותירה את הלוחמים נפעמים וחדורי רוח, המשוררת מהלכת עליהם קסם.
בסיום ההקראה ניגשים אליה הלוחמים לוחצים ידה והיא מחזקת את רוחם בצטטה פסוק מן המקרא:
"עלה נעלה כי יכולנו לה"

טורי הלוחמים והג´יפים צועדים בכיוון עמק איילון, הרוח מנשבת קלות, מדים מאובקים בצד רובי סטן, חגורות עור וכובעי גרב. מאירק´ה ויודה פוסעים האחד ליד השני,הם שרים את "אדוות גלים" שירה המולחן של רחל על הגבעה הסמוכה עומדת דמות אשה, דמות כמו אחת מארבעת האמהות הפורשת כנפיה על בניה –המשוררת רחל.
"תראה תראה, היא מברכת אותנו" אומר יודה
ג´יפ צבאי ניצב בסמוך והנהג –אחד ממפקדי החטיבה השכנה מביט במשוררת, לרגע היא פורשת ידיה ככהן מברך ואור ניצת בעניה, מבט של השלמה ואחרי כן כשחולף אחרון החיילים בעיקול השביל המאובק, היא עולה על הג´יפ ונוסעת אל היעד הבא – אל בניה האחרים – חיילי הצבא העברי.

לאחר כשעתיים –שלש נכבשת מצודת לטרון בסערת קרב, הליגיון הערבי נס על נפשו והצבא מניף בה את דגלו.