סיפורים

הקדושה וההקרבה שבטקסי י״א באדר הרטיטו את ליבי- לבו של ילד בכיתות הנמוכות של בית החינוך. השירים הנוגים בניצוחו של המורה למוזיקה, הדברים חוצבי הלהבות של המנהל, ודמותו רבת-העוצמה של יוסף טרומפלדור - הגיבור הגידם, האריה השואג. גיבורי תל-חי היו אז, ועודם, אהובים עליי.

בבית החינוך על שם ארלוזורוב במושבה ספגנו אהבת מולדת בכמויות גדושות. הבמה בתכלת ולבן, דגל ישראל המתנוסס ברוח. גם טקס הנטיעות בט״ו בשבט היה מרשים: לצאת אל המרחב, לנוע בארץ ולהפריח אותה. והביכורים- סלים על כתפינו, מלאים כל־טוב. אירועים שובי לב, מעוררי התרגשות. הכול נערך בחצר החולית של בית החינוך. היינו בני הפועלים במושבה. בית הספר היסודי השני, “אחד העם”, היה משויך לסוחרים ולאיכרי המושבה העשירים. אנחנו היינו מנותקים מן הבורגנים.

הטקסים נערכו בצילו של אולם ההתעמלות הגדול- רחב וכה גבוה, שבדמיוני נדמה כהיכלי הקודש שעליהם קראנו בספרים. אולם שהיה בו הוד, אך גם משהו אחר.

דווקא את האולם כשהוא ריק מילדים אני זוכר היטב: חלל גדול ודי מפחיד. הטבעות התלויות מן התקרה, מתקן הקפיצה- ה-“חמור”- על שלביו המתפרקים, והמזרנים המעורמים לצידו. “סולמות” העץ לתרגולים שונים היו פרוסים על קיר המזרח. בכל ענפי הספורט הייתי גרוע, בלי ספק. לא היו לי הנתונים להיות טוב, וזה היה גלוי לעין- ומעציב אותי עד היום.

ובכל זאת, שם גם צפינו מדי פעם בסרטים. שחור-לבן, כמובן. מכונת ההקרנה המהמה חרישית: גלגל אחד מתרוקן והאחר מתמלא. שמוליק השמש היה מחליף גלגלים, ומעביר ביד גם את גלגל הכתוביות הפרימיטיבי- לפעמים באיחור קל; אולי היה מנמנם בחשכה. אבל מי שם לב.

ביום הקרנה הבאנו כל אחד את כיסאו מן הכיתה והתיישבנו לפי כיתות. צפינו בסרטים שנבחרו עבורנו, כאלה שנועדו להקנות ערכים. את הסרט האלמותי “קוו ואדיס” אני זוכר עד היום- סרט משעמם ולא ברור בעיניי כילד. ולצידו, למזלנו, ראינו גם את סרטי “השמן והרזה” ואת סרטי צ׳רלי צ׳פלין האילמים, המוקיון שידע להצחיק בלי לומר מילה.

וכך, עם השנים, למדתי להניח זה לצד זה את הכול:

הטקסים והשירים, הדגלים והגיבורים, וגם האולם הריק, והילד שלא ידע לקפוץ ולקפץ כמו האחרים, אבל ידע לשבת בשקט ולראות סרט עד סופו.

האולם עם השנים השתנה, וגם אני.

הטבעות נעלמו, הסולמות פורק, והסרטים נשארו במקום אחר בזיכרון- לא כפחד ולא כהחמצה, אלא כתחושת השתייכות פשוטה:

שהייתי שם, ילד מופנם בין ילדים צוהלים, ונוף תרבותי שנכנס אליי לאט-

ונשאר.

תגובות