הַחַיִּים בִּנְיוּ יוֹרְק #3 : הַשְּׂדֵרָה הַחֲמִישִׁית

השיר מתאר רגע אינטימי של התבוננות בניו־יורק מגובה, ממדרגות החירום כאשר את  עייפה, אולי פגועה, ועיניך אדומות. העיר נפרשת מתחתיך כעולם של אפור, קנה מידה מצטמצם ודימויים כמעט צעצועיים, בעוד את עומדת בין פנים לחוץ, בין פרטיות לסחרור העירוני.

גם בלב המטרופולין העצום והאדיש, האדם נותר בודד אך מודע. נקודת המבט הגבוהה חושפת את הפער בין חוויית היחיד לבין תנועת ההמון, ומזכירה שלעתים המרחק, פיזי ורגשי, מאפשר הבנה, אך אינו מעלים את הכאב. העיר ממשיכה בדרכה, בעוד האדם מחפש משמעות, שייכות ונראות, גם אם איש אינו יודע שהוא מתבונן.

יפה כתבת בר , זהו נגמרו ימי הבטלה אך לא התשוקה לכתוב שיר..

יום טוב ושקט

שמוליק

חשתי שתי תחושות בקריאת השיר הזה. געגוע לישראל. תחושת בדידות בכרך העצום הזה, ניו יורק. 

לפעמים כאשר העיניים שלך אדומות את יוצאת דרך החלון אל מדרגות החירום מבלי שהשדירה החמישית יודעת שאת מסתכלת בעיניים אדומות. תודה רבה לך בר, יום טוב וחמים.

הסיפורון/שיר הקטן הזה ממש מעביר את הניכור ואת הלבד של נערה/אשה לבד בניו יורק.

תודה בר.

הראשון להבין בר היקרה

ניו יורק צדה אותי ,כולי ונשמתי

מהיום הראשון בו הגעתי אחיה

ותפסיקו עם ה"יקרה" הזה כבר! כולם פה יקרות ויקרים כאילו אין מחר. אבל אני חיה יפה מאד גם בלי תארים.