טפטוף

הזיכרון מורכב מטפטופי תמונות ומאכלי קולות.

יפה תיארת את היווצרות רבדי בזכרונות.

השיר בנוי משברים: מילים, מחשבות וקולות מקוטעים, כמו טפטוף מתמשך של רשמים וזיכרונות. מתוך הפירוק והזרימה האיטית עולה תמונה של הקשבה, מישהו מספר סיפור, ילדים מאזינים, ואת קולטת קולות שאספת בדרכך. הקיטוע משקף חוויה חלקית, לא שלמה, אך חיה ונוכחת.

גם קולות שבורים ורגעים קטנים מצטברים למשמעות. הזיכרון והסיפור האנושי עוברים מדור לדור לא בשלמות אחת, אלא בטפטוף מתמשך. ההקשבה , אפילו לרסיסים , היא מה שמאפשר לקיום, לזיכרון ולמשמעות להמשיך ולהתקיים.

תודה רבקה יקרה על השיר.

לילה טוב ושקט

שמוליק

נלהב: מישהו מספר סיפור ילדים עם מילים מקוטעות מחשבות, מקוטעות קולות, מקוטעות חי צומח ודומם בטיפטוף בלתי נדלה ואלה מזכירים לך שאספת בדרך ואת  מנחשת שם ילדים שמקשיבים לקולות המספר וביום מהימים הם יזכרו כמוך. תודה רבה לך רבקה היקרה, שבת טובה וחמימה.

לא רק כילדים אנו אוהבים סיפורים, וגם אלה ששמענו בילדותנו נחרטים בזכרון שלנו עוד שנים רבות לאחר מכן. 

ואולי זו ארץ עיר, שמזכירים את הסיפורים. והסיפורים מצטברים בזיכרון.

היינו ילדים, רבקתי היקרה,  והסיפורים ששמענו נשמרו,

הם נמצאים במקום שסיפורים מגיעים אליו.

וכן רבקתי, עכשיו כשקצת בגרנו, דרכם של הסיפורים זה שהם פתאום,

נשלפים מן הזיכרון ולפעמים מעלים חיוך ולפעמים דמעה בזוית העין.

הילדים מקשיבים, גם היום הם מקשיבים לסיפורים ומאפסנים בזיכרון.

ככה זה, היה וככה זה יהיה תמיד,

אי אפשר בלי סיפורים.

והסיום הנפלא

אֲנִי מְנַחֶשֶׁת שָׁם יְלָדִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹל הַמְּסַפֵּר וּבְיוֹם מִן הַיָּמִים יִזָּכְרוּ כָּמוֹנִי

שבוע מבורך לטוב