בוקר. השעון צילצל פעמיים, נשבר על הרצפהאחרי דחיפה קלה ונדם לנצח.
מוטי פקח עין אחת, מצמץ באיטיות, חייך חיוך עמוק של הארה עולמית ואמר בקול מלא חשיבות:
"ברטה! זהו זה! מצאתי את הדרך לשלום עולמי!"
ברטה, שעמדה במטבח וניסתה להבין איך קפה שחור יוצא לבן, ענתה: "אני מקשיבה, מוטי."
"אני... שכחתי."
"מה זאת אומרת שכחת?"
"זה היה לי ממש ברור. הייתי שם. ידעתי. ואז קמתי, צחצחתי שיניים, נפל לי סבון על הרגל... ומחק לי את כל הזיכרון. שלום עולמי נשטף בביוב יחד עם קצף פה בטעם מנטה."
"אם כבר מנטה, אז תשתוק!" ברטה כיוונה לעברו כף טפלון.
מוטי נאנח. "נשבע לך, ברטה, ניסיתי להיזכר. לחצתי חזק, כמו בשירותים, לא יוצא כלום."
"מה לא יוצא לך?"
"להיזכר, ברטה! להיזכר! לא קקי!"
ברטה איבדה סבלנות: "צא מהבית ואל תחזור עד שאתה מביא שלום. או לפחות פתק שמסביר למה אי אפשר."
"לאן אני אלך?"
"אתה גבר, אתה אמור לדעת. אני רק אישה קטנה עם כוח קבלת החלטות אינסופי."
מוטי לקח את זה ברצינות. הוא לבש חולצת כפתורים, רק בלי הכפתורים (אישה שיודעת לקבל החלטות, לא בהכרח יודעת לתפור כפתורים), יצא מהדלת, ובדרך חטף בננה,
"יש לי רעיון!" צעק לאוויר. "אני אלך לתחרות מיס תל אביב. שם תמיד מדברים על שלום עולמי!"
אדם אחד ברחוב צעק חזרה: "זה בגלל שזה הדבר היחיד שהן מצליחות לבטא!"
מוטי התעלם. הוא הגיע לאולם התחרות, הצליח להתגנב פנימה ולהתיישב בשורה האחרונה ליד אדם עם שלט "אני רק אבא שלה".
על הבמה עלתה מועמדת מספר 3: "אני רוצה להביא שלום עולמי דרך יוגה."
"ואני דרך ספינינג," הוסיפה מועמדת 4.
"אצלי זה דרך צבעים. אם כולם יהיו בצבע טורקיז, לא תהיה מלחמה," אמרה מספר 5.
מוטי קם בבהלה. "זה לא שלום! זה שיעמום בצבע פסטל!"
הוא ברח מהאולם, עדיין חסר תשובה. אז פנה לאופציה השנייה, האומות המאוחדות. טס במטוס ראשון במחיר מופקע לניו יורק ונסע לשדירה מספר 1שנמצאת על גדת הנהר.
נכנס לאולם מלא דגלים, חוקים, מתרגמות סימולטניות וקפה נמס פושר.
"סליחה," אמר מוטי, "אני כאן כדי להציע פתרון לשלום עולמי."
"מעוניינים לשמוע," ענו לו במקהלה קרירה.
"אבל שכחתי אותו."
הייתה שתיקה. ואז אחת המזכירות בלבוש צנוע לחשה: "פגוש אותי בחדר מדרגות".
כשמוטי הגיע, האישה אמרה,"כאן תמיד מדברים על שלום, רק שכל ההצעות שלהם היו כאלו שכדי שיהיה שלום צריך לתת כל מה שיש, או אפילו מה שאין בגלל שלמה לנהל מלחמה בשביל מה שלא קיים, כי קשה לנהל מלחמה נגד שום דבר. למרות שאם לחשוב, הפלסטינים די מצליחים בזה."
אז מוטי החליט לנסות את הציבור הרחב. הוא עבר מדלת לדלת, שאל: "איך לדעתך אפשר שלום עולמי?"
קיבל תשובות מגוונות:
"שכולם יאכלו חומוס יחד!"
"שנכבה את הווטסאפ לשבוע!"
"שכל הגברים ילמדו סוף סוף להקשיב!"
"פשוט שנפסיק לדבר!"
אבל אף אחד לא הסביר איך באמת עושים את זה.
מוטי חזר הביתה מותש, עם שלוש הצעות חוק, שני פליירים למסאז' תאילנדי ואחד לראיית הנסתר.
ברטה חיכתה עם כפכף ביד.
"נו, הבאת שלום?"
"לא," הוא הודה. "אבל הבנתי משהו חשוב מאוד."
"מה?"
"כולם מדברים על שלום עולמי, אבל אף אחד לא מוכן לוותר אפילו על מקומות חניה, תור בסופר, או הסטורי האחרון של עצמו."
ברטה קימטה מצח. "אז מה אתה אומר?"
"אני אומר שכדי שיהיה שלום עולמי, קודם שישראלי אחד ייתן זכות קדימה בצומת בלי לקלל. שזה יקרה, אז נמשיך לדבר."
היא שתקה.
הוא המשיך:
"או שתחוקקי חוק ששלום ייחשב כהוצאה מוכרת במס, אולי אז מישהו באמת יתחיל להשקיע בזה."
"ומה אתה תעשה?"
"אני?" חייך.
"אני הולך לפתוח סטארטאפ לשלום עולמי. ייקרא - 'PeaceCoin' כל פעם שאתה מתאפק לא להתווכח בטוקבקים, מקבל מטבע שלום. ואם הצלחת לחייך לשכן ששם מנגל במרפסת או אפילו רק יצאת לשייט לכבודו, קיבלת בונוס (כמובן, רק אם תפרסם את מעשה הטוב שלך בכל הרשתות) - מקומך כמעט מובטח באלפיה הפותחת בתור לפרס נובל לשלום".
ברטה חייכה לראשונה.
"אז אתה אומר ששלום זה כמו ביטקוין - כולם מדברים עליו, כולם רוצים אותו, אבל אף אחד לא באמת מבין איך הוא עובד?"
"ולאף אחד אין אותו באמת," הוסיף מוטי.
ואז אמרו שניהם יחד:
"ובכל זאת, כולם ממשיכים לחפור עליו בפייסבוק."
