גפרור

גם אני מזדקן מהר כי מה שכתבת ,רבקה,היקרה,מתאים גם לי

.

אודי, איש יקר לי, תודה רבה-גדולה! <לב>

רבקה

---

השיר מחבר בין גפרור קטן לזיכרונות תרבותיים ולאומיים – מוכרת הגפרורים, חנה סנש והמציאות הישראלית – כדי לבטא מחשבה חורפית, אישית ומפוכחת על זמן, תקווה ושחיקה.

כדי לראות יופי ופריחה בארץ ובחיים נדרשת הצתה פנימית – תקווה, אמונה ומעשה – אך ככל שהזמן עובר וההתבגרות מואצת, עולה השאלה הכואבת כמה “גפרורים” עוד נותרו לנו להדליק לפני שהאור דועך.

יפה  ומרגש השיר עם אקטואליה ברורה רבקה יקרה.

יום טוב ושקט

שמוליק

.

שמואל יקר, תודה רבה-גדולה! <לב>

רבקה

---

את חשה כי את כבר מתבגרת, וקשה לך לראות את המתרחש בארץ. לא בכדי חנה סנש כאן כסימבול למה שהיה חשוב בעיניך וקצת נעלם. 

.

גליתי יקירתי האהובה, תודה רבה-גדולה! <לב>

רבקה

---

השוואה בין סמלים:את מחברת בין דמויות ספרותיות והיסטוריות: 
מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן (סמל לעוני ומוות בודד)
לבין הגפרור של חנה סנש ("אשרי הגפרור שנופה והצית להבות"),
שהפך לסמל של הקרבה וגבורה ציונית.

התפכחות ואכזבה: בניגוד ל"להבה" ההרואית של סנש,
את משתמשת בגפרורים לפעולה יומיומית,
קטנה ואולי אף הרסנית – הדלקת סיגריה.
את  שואלת בציניות כמה "אור" (גפרורים) עוד צריך
כדי לראות את הארץ הזו יפה או פורחת,
מה שמרמז על מצב חברתי או פוליטי קודר.

הזמן החולף: השיר מסתיים בתחושת דחיפות אישית – "אני מזדקנת מהר".
התחושה היא שהזמן עובר, הגפרורים נשרפים,
אך התקווה לראות את הארץ ביופיה נותרת כשאלה ללא מענה.

ב השיר מבטא תשישות מהניסיון להיאחז באידיאלים ישנים
אל מול המציאות הישראלית המורכבת.

מקסים ובוקר נעים

.

אביה אהובה, ניתוח כזה מפורט - וואו. 

תודה רבה-גדולה לך, יקירתי. <לב>

רבקה

---

זועק, מעורר תהיות: בעיקבות הסיפור על מוכרת הגפרורים של אנדרסן  וכן הגפרור של חנה סנש את תוהה כמה גפרורים נזדקק לשם ראיית א"י היפה והפורחת ואת מזדקנת מהר. תודה רבה לך רבקה היקרה, יום טוב.

.

דני אהוב, תודה רבה-גדולה! <לב>

רבקה

---

אכן רבקתי היקרה, ארץ ישראל יפה

ארץ ישראל תמיד יפה, אלה האנשים...

ואת שואלת רבקתי כמה גפרורים צריך להדליק

כדי לשמור על הלהבה שנצתה בסתרי לבבות.

אנחנו מזדקנות רבקתי היקרה,

ראיתו הרבה גפרורים ניצתים ראיתנו הרבה להבות

אבל ראינו גם את ארץ ישראל פורחת...

והיא תמשיך לפרוח.

.

נוריתי היחידה, תודה רבה-גדולה-מאוד על

דברייך - ועל ארץ ישראל הפורחת. <לב>

רבקה

---

.

צביקה, איש יקר, צמררת אותי. 

תודה רבה-גדולה לך על תגובתך. <לב>

רבקה

---

תחילתו של הטקסט את עושה סוג של מקבילה בין שני אירועים

שהמקשר ביניהם הוא הגפרור של אנדרסון

ושירה של חנה סנש שנכתב מעט לפני מותה/הירצחה.

שני המקרים מסתיימים בטרגדיה,

אחת מחוץ לעולמינו, שיש בה רק סיפור

שאפשר שמטרתו להתריע על העוני.

והאחרת, מקרה אמיתי שלנו שמטרתו הגנה

ומוות על המולדת. להצית אש בלבבות, שאפשר גם אפשר.
 

באמצע הטקסט את שואלת/תוהה כמה גפרורים ...ארץ ישראל יפה ופורחת.

תהיות אלה מציבות מצד אחד מעט פסימיות, כלומר מה עוד צריך לקרות

וכמה צריך "להקריב" למען ארץ ישראל. אבל עם טעם של אופטימות.

ואולי התשובה היא מחוץ לעניין – אך היא העניין עצמו "אֵיזוֹ שְׁאֵלָה. אֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת
מַהֵר"

- כי הימים חולפים ואנו כאן כדי להישאר כאן

ויש גם גפרורים ארוכים (אורך רוח, תקווה ואמונה)
.

איני ידע אם כיוונתי במשהו לדברייך. אך,

אַל תְּהֵא בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינַיִךְ

.

בבר 1, תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה!

<לב>

רבקה

---