העיפרון שהתקבל לעבודה

יוסי הגיע לראיון עבודה בחברה שקוראת לעצמה "הגוגל של המזרח התיכון".
בפועל, הם מוכרים עטיפות לסנדוויצ’ים.
אבל זה שם יפה לשלט בכניסה.

המראיין חייך חיוך של "עכשיו נבדוק אותך כמו שצריך" ושאל:
"אנא מנה מאה שימושים לעיפרון."

יוסי ניסה לשמור על רצינות.
"אממ... לכתוב?"
"נחמד, תמשיך."
"אה... לצייר?"
המראיין נאנח, "זה משעמם. תן משהו יצירתי."

יוסי הבין שהולך להיות ארוך.
"טוב... לגרד בגב."
"מעולה! עוד!"
"לזרוק על אויב כמו חנית."
"אהבתי!"
"להעמיד עליו לוליין הפוך, אם יש ביטוח."
"יפה מאוד!"
"ולשמש ארוחת בוקר למי שממש רעב ולא אכפת לו משיניים שלו."

המראיין הנהן ברצינות. יוסי המשיך להתגלגל:

" צעצוע נגד לחץ שנשבר בין האצבעות עד שהעצבים נרגעים או שהעיפרון נעלם."
" לשמש כעמוד טלפון לגמדים."
 

אחרי  איזה ארבעים שימושים, המראיין שאל:
"תגיד, אתה יודע כמה אפונים יש בצנצנת ממוצעת?"

יוסי עצר, נשם עמוק וחייך.
"כן. מספיק כדי לגרום לי לתהות למה אני נמצא במקום שבו שואלים שאלות כאלה. אני גם יודע בכמה משאיות אפשר להעביר הר פיג'י לטוקיו, לא שזה הופך אותי לחכם או מתאים לעבוד אצלכם."

המראיין הרים גבה.

יוסי נשען קדימה ואמר:
"אתה יודע, תמיד אומרים שהשאלות האלה נועדו לבדוק יצירתיות, אבל בוא נודה באמת, הן נועדו להוכיח את חכמתו של ממציא השאלה. חבל שאף פעם לא שואלים כמה זמן מבוזבז על הנמצאת השאלות כאלו והתפרונותן . זה לא מבחן, זה מופע בידור. מי שמצליח להצחיק, מתקבל. מי שמנסה לענות ברצינות, יוצא טיפש."

המראיין שתק. יוסי המשיך:
"וזה מסביר למה בהרבה מקומות כבר הפסיקו עם זה. הבינו שזה לא בודק יכולת עבודה, זה בודק כמה מועמד מוכן להמציא תשובות בלי היגיון ולשחק את המשחק."

המראיין הנהן.

יוסי המשיך, נכנס לקצב: "זה כבר הוכח שבגלל שאלות כאלה חברות הפסידו אנשים מעולים.
אנשים חכמים, יעילים, מקצועיים, אבל לא מספיק ‘מצחיקים ב-90 שניות '. אז הם הלכו למקומות אחרים והחברות נשארו עם מי שטוב בלהרשים ברבע שעה ולא בלספק תוצאות. -"

פתאום יוסי נעצר, כאילו נזכר במשהו.
"אה, ויש עוד שימוש אחד לעיפרון - להגן נגד ערפדים בתור יתד תקני שתוקעים בלבם."

המראיין קפא. שקט. ואז - חיוך רחב:
"מספיק. התקבלת."

"באמת? בזכות היצירתיות שלי?"

"לא," אמר המראיין. "התקבלת כי הצלחת להעסיק אותי שעה שלמה בלי לדבר על השכר.
וחוץ מזה ככה החלטתי. אני המראיין, ואני קובע אם עברת או לא."

"אבל... מה עם טובת החברה?"

"אני לא יודע," הוא השיב, "וגם החברה לא יודעת את מי היא באמת צריכה.
כל המבחן הזה הוא סתם גישוש - עד שתחושת הבטן תגיד לנו שמצאנו."

יוסי צמצם עיניים: "ותחושת בטן... לא יכולה להיות נגיד מקלקול קיבה?"

"יכולה," חייך המראיין. "אתה לא יודע, אבל היום בבוקר שתיתי חלב שפג תוקפו."