סיפור התבגרות

בקיץ אחרי התיכון, כשהחברים מצאו עבודות בחנות צעצועים או בקייטנות, אני מצאתי את עצמי במקום אחר לגמרי- גבוה מעל האדמה, על קורה דקה, בבתי הזיקוק שבמפרץ.

הפועלים האחרים נעו על הקורות בביטחון, כאילו נולדו שם. אני, לעומתם, זחלתי על ארבע כמו חיה מפוחדת, מודע מדי לכל גרגר שעלול לגרום לי לאבד שיווי משקל. ידעתי שהם צוחקים למטה, ודווקא זה ערפל לי את הראש יותר מהגובה עצמו.

התקבלתי לעבודה בפרוטקציה. הייתי הכי צעיר- וגם נראיתי צעיר יותר מכפי שהייתי באמת.

היו שם גברים צעירים שזה פרנסתם: ללכת בגובה, לחתוך צנרת נחושת דקה, להרכיב מחברים למערכת בקרת תהליך הזיקוק. ואני, שפחדתי לפעמים אפילו מאנשים בני גילי-  הייתי צריך להתמודד גם עם החבורה וגם עם הגובה.

רוני, אחד מהם, אהב להכאיב.

שאל אותי בקול רם, בלעג:

"ילד, אתה כבר שותה יין? אתה כבר … בנות”?

כל פעם מחדש דקר במקום רגיש.

אבל היה שם גם מישהו אחר- שקט, יציב, טוב. נתן עבודה אמיתית, לא מילים. פעם אחת, תוך כדי תפעול צנרת, לחיינו נפגשו במקרה. הרגשתי את הזיפים שלו. קשים, מחוספסים, זרים. לי עוד לא הייתה חתימת זקן בכלל. משהו ברגע הזה, המגע הלא צפוי הזה, גרם לי פתאום להבין כמה אני ילד- וכמה אני משונה.

הימים עברו כמו בערפל. לא טובים, לא רעים- פשוט ימים שהייתי צריך לעבור דרכם.

בקיץ ההוא למדתי שתי אמתיות:

שמבוכה יכולה לגלות בך חלקים שאף פעם לא ראית,

ושיש דברים שמחזיקים אותך גם כשאתה לא מחזיק את עצמך.

את השכר שקיבלתי אספתי בקפדנות, וביום אחד, כשהקיץ נגמר, נסעתי לתל אביב.

לסטודיו 1- חנות התקליטים האגדית בפינת אלנבי-בן יהודה.

קניתי 12 תקליטים. קיבלתי פטיפון במתנה.

שם, בין מהליה ג’קסון לפיט סיגר וג’ואן באאז, התחיל משהו חדש.

משהו שהיה רק שלי- לא של הגובה, לא של הפועלים, לא של רוני.

מסע לעולם מוזיקה שהוביל אותי עד בוב דילן, שמלווה אותי עד היום.

וככה, בלי שהתכוונתי, קיץ שהיה אמור להיות "רק עבודה" , הפך להיות קיץ של התבגרות.