.
שירלי / ©רבקה ירון
*
תודה, שכחתי, הבוקר צביקה הודיע לי שנולדה לי נכדה, נכדה, את מבינה, זאת הייתה
התשובה של חווה לשירלי, שטלפנה אליה כדי לאחל לה יום הולדת שמח. אני בַּדרך
לבית היולדות, הוסיפה חווה, וניתקה. שירלי לא הספיקה לברך אותה על נכדתה ו/או
על סבתאותה הרעננה.
הכול התחיל במפגש באחת הקבוצות של "פנויים-פנויות", מסגרת נוחה לאנשים בני
שלושים-וחמש-שלושים-ושמונה-פלוס-פלוס, שהיו רווקים, או גרושים, או אלמנים.
שירלי הרווקה הוזמנה על ידי רינת הגרושה, אותה הכירה מהסוּפר. הן לא היו ידידות-
נפש אבל התקרבו זו לזו. בואי, זה מעניין, זה חופשי, אין הרבה לחוצים להתחתן-ו-זהו,
האווירה ידידותית, יידעה רינת את שירלי; והיא ענתה, תודה, אנסה.
המפגשים התקיימו אחת לשבועיים בימי חמישי מתשע בערב, באחד הבתים של
החברים, ברוטציה. באותה פעם ראשונה שירלי מצאה אנדרלמוסיה – המוני אנשים
ופער עצום בגילים, משלושים וחמש עד שישים-פלוס. לא זו בלבד: היא זיהתה שני
גברים נשואים שהכירה מהאוניברסיטה. לא-נעים-לא-נעים, אבל שיתפה את רינת
בידיעותיה, רינת שיתפה את יואב, מארח הערב, ויואב לא היסס וביקש משניהם ללכת.
לקראת סוף הערב ניגש אל רינת והזמין אותה לישיבה קטנה: היה ברור שעליהם
להתארגן מחדש.
בקבוצה הזאת אנחנו משלושים וחמש עד ארבעים ושמונה, הגברים, בעיקר, וכמובן,
בודקים את תעודות הזהות, סיפרה רינת לשירלי כשחזרה מהישיבה. בשבוע הבא ניפגש
אצל חווה, ראית אותה, היא אלמנה, בחורה לעניין. אצל חווה המפגש היה טוב יותר,
ושירלי הכירה שם את איילת, גרושה טרייה. עד מהרה שתיהן ישבו ושוחחו ביניהן
כאילו הכירו כבר שנים.
ועד מהרה ארבעתן – שירלי הרווקה, רינת ואיילת הגרושות וחווה האלמנה – הבינו
שטוב להן יותר במפגשים ביניהן, אישיים, כמעט אינטימיים, מאשר במסגרת של
פנויים-פנויות. כל שבוע, למה לא, אנחנו רק ארבע, הציעה רינת. כולן הסכימו. מכיוון
שלשלוש מהן היו ילדים, העבירו את מקום המפגשים לבתי קפה, או לקולנוע, או
לתיאטרון, במקרה של סרט או הצגה שכדאי לצפות בהם. חווה, שהייתה מורה בתיכון,
השיגה שמרטפיות לילדיה ולילדי רינת ואיילת.
מאז חלפו יותר משלושים שנה, בהן הרביעיה חוותה לימודי ילדים, מחלות, גיוס
לצבא, מלחמות, חתונות – כל אלה ועוד עלו בזיכרונה של שירלי עם טריקת הטלפון
של חווה. נו, לא טריקה, אבל ככה הרגישה. באותן יותר משלושים שנים רינת, איילת
וחווה נישאו בשנית – והתגרשו. רק שירלי התעקשה על רווקותה ונותרה עם התואר
המפוקפק של רווקה זקנה. לא רחוק מבתולה זקנה, חשבה לא-פעם. ואולי מישהו
מעלה על דעתו מחשבה כזאת. וזה הציק לה. הרי גברים לא חסרו בחייה. שש שנים
עם ישי הצייר, שש שנים עם אהרן,
הרביעיה ככזאת, וכל אחת מהן בנפרד, הוכיחה את יכולותיה החיוביות-עד-חיוניות
בקשיים ובמשברים שפקדו את חברותיה. שוב את יוצאת עם הרביעה שלך, היו שואלים
הגברים בנימה כמו ביקורתית שהסוותה בקושי את הקנאה. רק פעם בשבוע, וזה נדר,
הייתה עונה כל אחת בתורה. אומנם היו מקרים של לא אגיע הפעם, יש לנו משהו חשוב,
אבל אלה היו מעטים, יחסית.
נכדה, סופסוף, שירלי מהרהרת עכשיו – הלא הייתה עם חברותיה בחמש (חמש!)
בריתות המילה של חמשת הנכדים של חווה. לפתע עולה שוב ההרהור העיקש
האומר לה הן הצילו אותך, הן מצילות אותך בבדידותך, מה היה קורה, מה יקרה
אם פתאום, עם הגיל, הבריאוּת, אם ילדיהם ישכנעו אותן לעבור למגורים במחיצם,
מה יקרה לךְ, מה יקרה לי, אחיי כבר אינם, תמיד שיחקתי את העצמאית, תודה, אל
תדאגו לי,
והפעם באותה הפתאומיוּת עולה המַעֲנֶה אשכיר חדר עם שירותים צמודים. זהו. אין
קורי עכביש סביבי וְאוֹ בתוכי, אין חושך מצרים, אטלפן לרינת ואיילת, אולי עוד
לא יודעות על הנכדה של חווה, נתכנן,
.
.
.
.
כיבוש / קצרצר לאמצע השבוע / ©רבקה ירון
*
הקוקטייל טעים מדיי ממלמל הגבר הכובש ומרגיש במעומעם זאת המלכה הרעה
המכשפה של שלגייה ושבעת-
.
