עזה כמוות- קשה כשאול-

כותרת השיר מצטטת את הפסוק “עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה” מתוך שיר השירים. בשיר מתוארת פגישה יומיומית לכאורה בין בני זוג ותיקים , ארבעים שנה מאז, ורק ארבעים מטר מהבית , אך השתיקה ביניהם כבדה. היא חותכת לו פרי, מחווה של דאגה, אך אין מילים; עיניה מושפלות, עיניו מתחננות. משהו בלתי נסלח רובץ ביניהם, ללא חנינה וללא כפרה.

אהבה ארוכת שנים יכולה להיות עזה ומחייבת, אך גם פגיעה וקנאה עלולות להותיר צלקת עמוקה; בלי סליחה ופיוס, השתיקה נעשית קשה כמעט כמו אובדן.

תודה רבקה יקרה על השיר.

סופ"ש רגוע ושקט

שמוליק

כמה כוח יש בשורות המעטות הללו. זהו רגע שנראה לכאורה יומיומי – ארוחת ארבע בפינת חמד – ולהטעין אותו במטען חורג של כאב, זיכרון ודינמיקה אנושית מורכבת.

הסיומת קשה מאוד..עזה כמוות קשה כשאול.

תודה רבה רבה רבקה יקרה..!!! על שירתך..

לילה נעים וסופ"ש שקט בבריאות טובה..

ממני שמאי..

אוי רבקתי היקרה, כמה קשה היא הקנאה

כמה כואבת היא הבגידה. גם אם כל כך הרבה שנים חלפו

היא לא שוכחת.

היא דואגת לרווחתו, היא תמשיך לחתוך לו את הפרי כי

הוא כבר לא יכול אבל

את אותה פגיעה של אז, וכל כך קרוב אל הבית, היא אף פעם לא תשכח.

למרות תחינתו לסליחה, 

זה תמיד יהיה כצל מעל ראשו, כמו כתר קוצים שהיא רוצה לתקוע בלבו.

כל כך עצוב

ארבעים שנים ביחד וכל יום הוא יום של כאב.

האירוע הזה הותיר בה חותם. הפעולות הקטנות שלה אינן מצליחות לכסות על הכאב שנערם בה. 

היא

והוא

אהבה או קנאה?

תמונה מעוררת שאלות ותהיות

הציטוט משיר השירים חודר ומבלבל

הפוך ונהפוך

ומה?

קשה להתגבר על משקעי הסכסוך: 40 מטר מהבית ו-40 שנה מאז והם יושבים לארוחת צהריים, האישה מרוכזת בצלחתה, הגבר מביט בעיניו, נושא תחינתו אליה אך אין תחינה ואין כפרה. תודה רבה לך רבקה היקרה, שבת טובה ושקטה.