פארנויה לילית/ יהודית מליק-שירן
אני נוסעת ברכבי מרחוב ביאליק ברמת-גן לכיוון איילון דרום. לאונרד כהן מתנגן לו ברכות משמיע את צליליו המענגים בצרפתית ובאנגלית Dance me to the end of love אורות העיר הופכים לנחש נוצץ מהבהב מתלטפים באפלולית המתפרצת מנתיבי איילון הריקים.
עם חברותי אני נפגשת אחת לשלושה חודשים. לא תמיד מתאפשר לנו להפגש. אלמוג היא מאלפת דולפינים בריף באילת. עד שהיא מצפינה אל איזור המרכז, יוצאת לנו הנשמה. העבודה בריף מאוד מעניינת, אין מי שיחליף אותה. היא עובדת מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד שהשמש שוקעת. מרוב שאין לה פנאי לעצמה, היא מתלוצצת: "בן זוגי יבוא מהים כמו דולפין מכושף".
פנינית החברה השניה שלי מתגוררת בקיבוץ רמת רחל ליד ירושלים. היא תזזיתית כזאת. לא יכולה לשבת בשום מקום יותר מחמש-עשרה דקות. היא מרגישה שעדת קיפודים יושבת לה על מושב הכסא והיא חייבת לנוע ותמיד בצעדי ריחוף וריקוד. דרך תנועותיה אנו ממריאות אל מחשבות מפרות. פנינית היא אם חד-הורית. כבר שמונה שנים מאז גירושיה לא שיקמה את זוגיותה. אם לשלישיה:שתי בנות ובן. הבן גדול מאחיותיו בשתי דקות. רעות, חירות וגיא בני העשר מעריצים את אמם עד מאוד. אביהם לא נשאר בקיבוץ ועזב את הארץ לטובת שטוקהולם המושלגת. פעם רקדה בלהקת 'בת שבע והיום היא מורה לתנועה בבית חינוך לעיוור בירושלים.
ימית זו אני. השם ניתן לי על שמה של העיר הראשונה שנבנתה ברצועת סיני שהוחזרה למצרים. העקירה הראשונה של ישראלים אידאליסטים שהקימו בה את חלום ההתיישבות הציונית. הורי הם עקורי העיר. הם גדלו בעיר הזאת. ואני נולדתי אחרי שנים רבות של טיפולי הפריה. השם הזה מעורר בהם געגוע ואהבה מצועפת. בכלל כל מי ששומע את שמי, אוטומטית נזכר בעיר היפה שנעקרה עד תלמיה וגרגירי האבק הם כמו מסך ערפילי הזוי של דמעות.
אני עוסקת בתרפיה בשילוב אמנויות ועובדת עם חיילים שלקו בהלם קרב במלחמות "יום הדין" ו"של"ג". אני נשואה ואם לארבעה ילדים. שניים מכל סוג. ילדי הבוגרים בחטיבת הביניים והשניים האחרים לומדים בבית ספר יסודי. אישי רופא עיניים בבית החולים תל- השומר.
העקירה עכשיו מגוש קטיף, היא פצע שלא יגליד. כמו מורסה שכל המשחות לא ירפאו אותה. והלב ידמם בזעקה שלא נשמעת. רק מי שחווה עקירה יודע את תחושות הזעם והתסכול שלא נותנים מנוח. אפילו הימים שיבואו לא יוכלו לטשטש את הכאב הנוראי הנאחז בזכרונות והיושב כאבן גאוותנית ומוצקה השבויה בקפאונו של הזמן. אומרים שהזמן הוא המרפא הטוב ללב החצוי...ואני יודעת שהשגרה שבאה ועטפה את הורי לא ריפאה את לבם הדווי. בעיניהם העצבות היתה דיירת קבע. בעיניה של אמי היה געגוע אל הבית שבנתה במו ידיה ורק הדחפור הצה"לי הזכיר לה איך נשמתה מתרסקת כל פעם שמדברים על עקירות מבית, מאדמה. חבריהם של הורי התיישבו באלי-סיני ונעקרו שוב מביתם. הורי אחרי העקירה הכואבת נבלעו בתוך שאונה של העיר הסואנת ללא הפסקה תל-אביב. אחי ואני גדלנו בתוך געגועים מתרפקים אל חלום שהיה.
קולו הרך והנעים של לאונרד כהן טיפס ברכות אל מחשבותי. עוד הגיתי בפגישה המחודשת שלי עם חברותי. הרהרתי בתוכי שצריך להכיר לפנינית ואלמוג את החברים של רפי אישי , כי חברותי הן מקסימות אחת, אחת וחשוב לי שתהיינה מסודרות.
צלצול הפלאפון נשמע כה רועם בחלל המכונית. הנמכתי את הקומפקט וקולה של פנינית שהיתה אחרי הכניס אותי לחרדה:"ימית, יש רכב שעוקב אחרייך מהרגע שיצאת מהחניון של השופינג סנטר...תקשיבי אני עוברת לנתיב שלך...אנסה לעקוף את הרכב הזה, להיות מאחורייך.."
'זאת בדיחה גרועה ' מלמלתי לעצמי. ראיתי את נסיונותיה של פנינית להשתחל מאחורי ואת הצמדותו של הרכב העוקב מלפניה. הפלאפון שלי נשאר פתוח. שמעתי את פנינית מסננת מבין שפתיה:"הבן זונה מצמצם פערים. הוא לא מאפשר לי להשתחל פנימה."
"סעי הביתה, פנינית. יש שתי דרכים להגיע הביתה. אני יכולה מדרך המלך המקצרת את הדרך והיא בטוחה. תוך חמש דקות אגיע הביתה. חולון היא התחנה הראשונה שלי מהיציאה של איילון דרום. אני אסתדר... סעי הביתה הילדים מצפים לבואך..."
"תראי, ימית. אני לא גיבורה גדולה וגם את לא. אני אדליק את אורות הדרך הגבוהים אתקרב אליו, רק כדי לראות את מספר הרכב..תוציאי דף ועט ותרשמי 1346890 . אני לא בטוחה אם זו מאזדה כסופה או טויוטה לאנטיס. למה אני לא מבינה במכוניות. איזה שיט. וואו את קרובה ליציאה של דרך השלום . קחי ימינה לכיוון הקריה...תני רייס תברחי ממנו."
קולה של פנינית היה דרוך מאוד. הרגשתי את המתח כמו תער העומד להנעץ בגופי. פסיעותיה של החרדה היו כצינה קרה. חשתי את הזיעה באצבעותי. צמרמורת אחזה ברגלי וטפסה מכפות הרגליים אל הברכיים. 'אל תאבדי עשתונות'. שמעתי קול פנימי מחזק אותי. הרכב התביית עלי. מזל שאני נוהגת ברכב אוטומטי. הנתיב האמצעי היה ריק. בדקתי אם אני יכולה לעבור . הבהבתי ימינה. אני בדרך-כלל נוסעת בנתיב השמאלי, כי הוא מהיר ושאר הנתיבים משמשים ליציאותיה של העיר תל-אביב. נתתי דהירה של מאה ארבעים קמ"ש. נסעתי בדהירה אל היציאה של דרך השלום. אני יודעת שבשעה כזאת בלייני העיר יוצאים לבלות ותהיה תנועה צפופה על הכביש שתקשה עליו את העיקוב אחרי.
'מי זה שנוסע אחרי לא מרפה מנתיבי? צמוד כל-כך לרכבי ממש נושק לאחוריו. הקרייזלר וויג'ר נע באטיות בתוך התנועה הצפופה והרכב הכסוף נצמד כמו מגנט. צפירות של נהגים כועסים וקללות נאצה נמהלו בעיר הצוחקת ללא הפסקה. אוף כמה רמזורים. נהג צעיר אותת וביקש להכנס להיות מאחורי. האדיבות על הכביש בדרך כלל קיימת, אבל עכשיו הנהג העוקב לא איפשר ולא נתרצה.'
אם פנינית לא היתה מודיעה לי על העיקוב ודאי הייתי נוסעת רגועה מאוד הביתה. עכשיו אני מרגישה פיק ברכיים. ידי מזיעות וצינה קרה עוטפת את פני במעטפות של פחד. בדרך כלל אני לא פחדנית. אך משהו הזוי נראה לי במרדף הזה אחרי. כל מיני תסריטים הבהבו לי במוח.'אולי זה מישהו ממטופלי שזקוק לי והחל במרדף לילי כדי להשיג את תשומת לבי. ואולי זה מישהו שהכרתי בעבר שמנסה להגיע אלי. ואולי, משהו ברכבי מפריע לו. לכי ותדעי... ואולי תפסיקי לחשוב, השארי ערנית. זה מה שחשוב. הישארי ערנית. פקדתי על עצמי . פניתי ימינה לרחוב לאונרדו דה וינצ'י. רק לפני שבוע הייתי באיזור רואיינתי ברדיו על התוצרים האמנותיים של מטופלי ועל הכלים החשובים האלה ששופכים אור על מכאובי הנפש שנתקעה בין לשונות האש של הטנקים הבוערים ברפידים והנפש המיוסרת שדבקו בה צלקות הפיגוע באסון צור בלבנון...על התפנית הגדולה שנגיעותי הצבעוניות מחוללות בנפשם של מטופלי.
נכנסתי לחניה של קול-ישראל. דוממתי את המנוע. קולה של פנינית בקע מהדיבורית:"איפה את?"
"מנסה למצוא היגיון בסיפור הביזארי הזה. אקח ימינה ליציאה של איילון דרום. אני חייבת להגיע הביתה. האם את רואה את העוקב אחרי?"
"אם את רוצה לפנות לאיילון, עשי זאת עכשיו. אני במעקב צמוד אחריו ...הגענו עד קפלן. מהרי...צאי עכשיו..." התנעתי את המנוע ויצאתי ממחבואי. נסעתי אל עבר היציאה של איילון דרום. הכביש היה ריק כמו בהכנסי אליו קודם. לקחתי את הנתיב האמצעי ודהרתי הביתה. רק הביתה המו רקותי.
נסעתי בנתיב המוביל אותי בבטחה אל עירי חולון. תנועה אטית של משאיות השתלטה על כל הנתיבים. 'מה זה לא הולך לי הערב. למה כל הנתיבים לא פנויים? משאיות צריכות לנוע בנתיב הימני בלבד ולא בשאר הנתיבים. משאיות עם מטען עודף לא איפשרו את הראיה למרחקים ארוכים.'שיט' פלטתי בקול רם. שכחתי מקיומה של השומעת החופשית שלי.
"מה קורה? איפה את?"החרדה נשמעה מקולה.
"עוד לא הגעתי לצומת חולון. יש תנועה אטית של משאיות עם מטען עודף והתחבורה הפרטית מזדנבת מאחור כמו צב שתשו כוחותיו."
"מרד"(חרא בצרפתית) זה ממש לא הערב שלך שרי."(יקירתי,בצרפתית).
"איזה לילה הזוי. סעי הביתה פנינית. מצפה לך דרך לא קלה. מכאן אני אסתדר..."
"את חושבת שתוכלי להסתדר...וואו הבן-זונה לוקח את הנתיב לצומת הולץ...הוא בדרך אליך.."
"סעי הביתה פנינית, בבקשה. סעי. אני אהיה בסדר". הבחנתי שלא שכנעתי אותה וקולי הבוטח לא היה כמקודם. משהו נסדק בו. התנועה האטית זרמה. חשתי שאני מוקפת מתכות כבדות ומתכות קלות צבעוניות עם סטיקרים:"העם בוחר בנתניהו,"..."רק שרון יביא שלום.." איזו בדיחה. אין במי לבחור. הליכוד מפלגת הימין שסועה מבפנים עם פיצול אישיות כה גדול. ומפלגת השמאל מלקקת את פצעיה. עכשיו כל המתמודדים מתגודדים סביב פרס , האיש שצבר הכי הרבה נסיון בפעילות פוליטית וכמעט נגע בראש הנשיאות...וכמעט נגע בראשות הממשלה. זו מפלגה שלא יודעת לכבד את מבוגריה , פתאום בשביל לאסוף את קולות הבוחרים מוכנה להתלכד, ליפות את ההווה בצבעים וורודים, כי התקוה לשלום בפתח. קודם שיבוא שלום ויטהר את החברה החולה בה אני חיה. חברה שיודעת שיש לה כל-כך הרבה תחלואים ולא עושה דבר כדי לטפל בהם. ועל כל האחדות ועל כל הלכידות מנצחת הצביעות הגועשת כמו לחם חוק לאוחזים בקרנות המזבח.
סוף-סוף אני רואה את צומת חולון. המשאיות נעו קדימה אל הגשר הפונה אל מחלף וולפסון. התפללתי שיהיה לי ירוק ולא אצטרך לעצור ברמזור. אך האור האדום נראה ממרחק של חמש מאות מטר. האטתי . חשתי את רגלי רועדות. ידי הזיעו. וליד החזה התפשטה לה תחושת חנק לא מוסברת. המזגן עבד והרגשתי שאני נחנקת. הייתי בנתיב האמצעי. שתי מכוניות היו בנתיב הימני וארבע מכוניות היו בנתיב השמאלי.
לרגע עצמתי את עיני. המתנתי לאור שיתחלף לירוק. מאחור בצומת המואר נצמדה אלי מכונית טויוטה לאנטיס כסופה. ניסיתי לראות מי היושב ליד ההגה. רציתי לדעת אם זה גבר או אישה. האור התחלף ומה שראיתי היה אורות מהבהבים שסימנו לי שאני צריכה לפנות את הכביש. בצומת המרומזר יש שתי כניסות לעיר. פניה ימינה מובילה לכניסה לאיילון דרום לבת ים וראשון לציון ופניית דרך המלך ישר כל הזמן. החלטתי לנסוע ולעבור נתיב. פתחתי את החלון ועשיתי תנועת תחינה לעבור נתיב. הנהגת איפשרה לי לעבור מלפניה. התקדמתי והרגשתי שלבי עוד מעט יקפוץ מחזי בהתרגשות.
שמתי לב שהנתיב האמצעי הפך להיות ארוך. פתאום התפללתי שהאור הירוק יגיע ושאלוהים יעזור לי רק לברוח! מכוניות מנתיבים אחרים חלפו בתורן. ומיד כשזיהיתי את האור ברמזור מתחלף נתתי דהירה ימינה. הכביש היה שחור אפל עם מהמורות. הכביש המוביל לבית החולים וולפסון. תכונה גדולה היתה עליו. תאונת דרכים קיבלה את פני. צופרי אמבולנס קרעו את הדממה. שוטרים עמדו באמצע הכביש עם זרקורי תאורה ואותתו לי עם היד לקחת שמאלה לחולון דרך משרד הרישוי . להכנס אל העיר מהכניסה האחורית שלה. בעודי עושה את הדרך הביתה. ראיתי בנתיב הנגדי את הטויוטה הכסופה נוסעת על הנתיב שקודם הייתי בו.
הפלאפון צלצל. קולה של פנינית נשמע מתוח. "איפה את? הגעת הביתה כבר?"
"אני בדרך הביתה. ניסיתי לחמוק ממנו. לא כל כך הולך לי. אני לא יודעת מי זה. אני חושבת שמדובר בגבר. לא עשיתי רע לאיש, אני לא מבינה ...למה הבן-זונה הזה עוקב אחרי?"
"תשמעי, ימית. צלצלתי לגיסי הוא איש ימ"ר והוא גר בחולון. תפסתי אותו בדיוק כשנכנס הביתה. סיפרתי לו שהרכב הזה עוקב אחרייך יותר מארבעים דקות. הוא צריך להתקשר אליך כל רגע. נתתי לו את הפרטים של הרכב. מאזדה או טויוטה."
"זו טויוטה לאנטיס כסופה." מלמלתי ולא נשמעתי בטוחה.
"קולך רועד. אני מצטערת ששמעתי בקולך. הייתי צריכה להשאר איתך. לאגוף אותו ולעצור אותו על הכביש. אבל באיילון דרום המהיר יכולנו לגרום לתאונה ורק זה היה חסר לנו."
"זה בסדר. היי שקטה. כשאגיע הביתה אצלצל אליך. עוד רחוב אחד אני בבית."
בדיוק איך שנפרדתי מפנינית פחות מחצי דקה התקשר אלי גיסה שלומי בר- נוי. "אני ממתין לך בקרית בן-גוריון, אל תרדי בבית. בואי לאסוף אותי." הוא נשמע לי בוטח כזה. חלפתי ליד ביתי. שכונתי נמה את שנתה. רחובותיה היו שוממים. הגעתי במהירות אל הרחוב שבו המתינה לי ניידת משטרה. פעם ראיתי את שלומי בר- נוי בנופשונית הבריכה הציבורית השכונתית בקריה. אך עם מדים הוא היה מרשים כזה.
השעה אחת אחר חצות ועמודי התאורה של הקריה היו רכים ומפנקים. עצרתי את המכונית. ראיתי שני שוטרים משוחחים ביניהם. יצאתי החוצה והרעד לא פסק מגופי. פתאום הרגשתי כזה לחץ בשלפוחית.
"ימית, אני ...מה קרה?"
"אני צריכה לשירותים. אחרת אני עושה על עצמי.." עמדתי כמו חסידה על רגל אחת מנסה בכל כוחותי להתאפק אך ללא הצלחה.
"בואי". הלכתי אחריו אל ביתו. לא הבנתי איך יכולתי להתאפק יותר מארבעים דקות. כאשר שטפתי את פני הרגשתי את הרעד מטפס אל איברי. יצאתי מהמקלחת והחיוורון ניכר היטב בפני.
"אלוהים, איך את רועדת ! אני יודע מה לעשות. " הוא הסתובב אל בר המשקאות בסלון. הוציא משם בקבוק ברנדי ומזג לי פחות מרבע כוסית. "שתי את זה. הרעד יעלם , תוך כמה שניות". אני לא שותה משקאות חריפים. אבל באותו רגע הייתי זקוקה למשקה שיפיג את הרעד הזה שלא פסק, שיעלים אותו מאיברי.
"בואי. נברר את הסיוט הזה."
"אני חייבת לצלצל לרפי, ליידע אותו שאני מאחרת".
"הקדמתי אותך. שוחחתי איתו. הוא יודע עכשיו שאת בידיים טובות. אין לך מה לדאוג. הכל בשליטה. בואי נסיים את הסיפור הזה...כי לפי הפרטים שקיבלנו לבעל הרכב אין עבר פלילי. משהו כאן מוזר ואני חייב לברר את העניין עד הסוף."
יצאתי אל בריזה שבאה מחולותיה הפראיים של עירי חולון. נהגתי ברחוב אהרונוביץ. שלומי ישב לידי. התברר לי שהוא סגן ראש היחידה המרחבית במרחב הירקון בדרגת תת ניצב. אני ממש לא מבינה בדרגות, אני מבינה באנשים, בזיהוי מחלות ודפוסי התנהגויות. ברחוב הופיין המצטלב עם רחוב אהרונוביץ נצמדה אלינו הטויוטה הכסופה כמו מלכה. שלומי שוחח עם אנשיו . הם היו ברכב מוסווה ונסעו כל הזמן אחרינו. אפילו לא ידעתי. וטוב שכך. הרעד החל להעלם. אדמומית קלה צבעה את לחיי.שלומי ביקש שאעצור את הרכב. גם הטויוטה עצרה. שלומי ביקש שאסע עוד מאתיים מטר ואז אעצור.
הטויוטה הכסופה עצרה כעבור מאתיים מטר. הרכב המוסווה איגף את הטויוטה. היא נלכדה באמצע. ארבעה אנשים ללא מדים יצאו אל דלתותיה ונגשו אל בעל הרכב. שלומי יצא ממכוניתי וניגש אל האיש המבוגר שהוציא את רשיונותיו. הוא התבקש לצאת מרכבו. ראיתי ששלומי משוחח איתו ארוכות. אחד הבלשים ניגש אלי ואמר:" שלומי ביקש שתסעי הביתה. אנחנו ניקח את האיש לתחנה ונתחקר אותו שם. מחר בבוקר, זאת אומרת היום בבוקר..בעוד כמה שעות שלומי יעבור דרכיכם עם ממצאיו." הודיתי לו ונסעתי הביתה. רפי כבר חיכה לי.
"זה התחיל מפגישה תמימה של חברות והפך לסיוט נוראי. בואי הניחי ראשך על כתפי. אנחנו חייבים לעצום עין. יש לי בעוד כמה שעות סדרה של ניתוחים ואת צריכה להכין את הילדים לבית-הספר..." רפי נרדם מיד ואני לא עצמתי עין כל הלילה. אחרי שהכנתי לכולם את ארוחות העשר שלהם והכנסתי אותן לתוך התיקים. ניסיתי להבין מה אירע הלילה הזה, שהיה שונה כל-כך מקודמיו?
רפי הוריד את הילדים בבתי-הספר ונסע ליום שגרתי בבית החולים. צלצול ארוך בדלת החזיר אותי אל חדר ההסבה שלנו. פתחתי את הדלת ולא האמנתי. שתי החברות שלי עמדו. אלמוג אוחזת קרטון עם בורקסים טריים. הריח הטריף אותי ופנינית המושיעה הגואלת שלי, יכולה להיות סמויה במעקב חבל על הזמן.
"חשבתי שאת צריכה לטוס הבוקר."
"למי יש ראש לטוס, אם עברת לילה מהסרטים. וואלה צריך לעשות על זה סרט. מה חשבת, שאת יכולה להסתיר את זה ממני? בחייך, ימית . זה עניין רציני. .."קולה של פנינית נשמע ברקע. "אני מכינה לנו שתיה חמה". היא נכנסה למטבח והביאה שתי צלחות. הרמתי את גבותי בשאלה. "מה את לא מכירה את האלמוג שלנו. היא חייבת להביא בורקסים בכל הטעמים. משהו גוטה' גוטה'."אלמוג סידרה את הבורקסים על הצלחות ועוד נשארה כמות מכובדת בקרטון.
"הבאת לגדוד." אמרתי לוגמת מהקפה המהביל שניחוחו התפשט בבית.
"שישאר גם למתוקים שלך. חוץ מזה. אמא שלי, לימדה אותי, שעדיף לקנות ברוחב לב מאשר בקמצנות ועוד משהו טעים כזה...את יודעת ממי קניתי ממושיק, זה שהבן שלו חיזר אחרי במשך שלושה חודשים וחתכתי את העסק. האבא שלו איש מקסים. רק ראה אותי, עיניו יצאו מארובותיהן. קחי מה שאת אוהבת..אעשה לך מחיר מיוחד...אני יודע שאת עושה לי שם טוב באילת."
צחקנו מהחיקוי. אכלנו את הבורקסים כשאנו משמיעות גרגורי הנאה. כשעצמתי לרגע את עיני, חשתי בחמימות המלטפת של חברותי הטובות. ידה של אלמוג נשלחה אל לחיי עם מפית נייר:"תוציאי את זה. תני לדמעות לצאת...באמת, ימית איך חשבת להשאיר אותי מחוץ לתמונה?"
"הסיטואציה היתה מוזרה לחלוטין. כל הדרך קדחו מחשבות שונות במוחי. לא ידעתי מאיפה באה הצרה הזאת. לא עצמתי עין כל הלילה. מנסה להבין איך המכונית הכסופה הזו עקבה אחרי. בהתחלה חשבתי שאני הוזה. אבל הנסיונות של בעל הרכב להצמד אלי עשו לי רע. והחומד הזאת עזרה לי מאוד . " קמתי וחיבקתי את פנינית. "הרגשתי שאני עוברת טלטלה רצינית בגוף. כמו מכת חשמל שמטלטלת אותי לכל כיוון. כל פעם שניסיתי לעצום עיניים ראיתי לפני את האורות המהבהבים של הטויוטה הכסופה. בזכותה של פנינית הסיוט הזה טופל במהירות. איזה אביר חתיך על סוס לבן היא שלחה לי. את רואה אותו ואת נמסה."
"מעניין," אמרה פנינית בהמהום
"מה מעניין?"שאלה אלמוג. ופנינית המשיכה זה מה שאמר גיסי עלייך:"חתיכה החברה שלך. חבל על הזמן. כאמא לארבעה ילדים, היא נראית נפלא."
"וואו, איזו מחמאה הדדית. לא תמיד אנשים מרגישים ככה מהתרשמות ראשונית." הסתובבתי אל אלמוג והנפתי את אצבעי אליה:"תרדי מהקטע הזה. אנחנו צריכות לדאוג לשידוך שלך. כל פעם שאת מגיעה לבקר את באה לפגישה של כמה שעות. איך אפשר להכיר בחור תוך כמה שעות? מה זה זמן אינסטנט? תעשי משהו? אני רוצה לראות אותך מטופלת בילדים ונשואה באושר."
"את לא יודעת לקבל מחמאה, תראי איך את תוקפת אותי? מזל, שאני מכירה אותך כל-כך טוב ואני יודעת שלבך רחום ואת לא יודעת לכעוס עלי. אז תרדי מהקטע את. זה מפליא אותי איך שני אנשים נשואים ובעלי משפחות חושבים אותו דבר , כשיש ביניכם היכרות שטחית לחלוטין."
"זה מקריות של החיים".
"די, אל תמרחי אותי בהגיגים פילוסופיים".
הפלאפון של פנינית צלצל.:"החברה שלך ישנה עדיין?"
"בחייך שלומי, איך אמא לארבעה ילדים יכולה לישון עד עשר בבוקר? מה רעיתך ישנה עד שעה כזאת?"
"לפעמים" ענה קצרות. הוא ביקש את הכתובת ואחרי הסברים קצרים וחילופי דברים ביניהם. שמענו אחרי חצי שעה נקישות בדלת. אלמוג פתחה את הדלת . שני אנשים נכנסו הביתה. על כותפתיהן היו דרגות שונות. שלומי לקח כסא והתיישב ממולי:"שמעתי שלא עצמת עין כל הלילה." הסתכלתי על פנינית והוא כקורא את תגובתי המשיך:"לא פנינית אמרה לי, שוחחתי קודם עם רפי, לפני שהוא נכנס לחדר-הנתוחים בשיבא...הביטי, יש לנו סיפור עדין ורגיש מאוד, אם תרצי אוכל לשוחח איתך בארבע עיניים בחדר אחר." רק המשפט הזה העלה חיוך בשפתיה של אלמוג כשהתבוננתי בה. הנעתי ראשי בשלילה:" אין לי מה להסתיר מעיני חברותי. הן היו מעורבות בסיפור הזה מאז שהחל. אתה יכול לספר לנו במה מדובר?"
"האיש שעקב אחריך הלילה איבד ביום בהיר אחד את בתו יערה. זאת התמונה של יערה." שלומי הוציא ממעטפה ירוקה ממשלתית תמונה מוגדלת של יערה. הבחורה שנבטה אלי מהתמונה-הייתי אני.
"אלוהים אדירים ! שלומי , זה לא יתכן." חברותי לקחו את התמונה מידי. וכל אחת מהן נשארה עם לוע פעור.
"איך הוא איבד אותה?" שאלתי. והקצין השני ששמו יואב, סיפר לנו שלפני ארבע שנים יערה חזרה מהאוניברסיטה ואמה ביקשה ממנה לקנות לה מצרכים מהמכולת. היא קנתה את המצרכים ועלתה במעלית הביתה. משהו קרה במעלית. סל המצרכים נשאר מיותם ויערה לא נמצאה עד היום.
"שלומי, אתה רוצה להגיד לי, שהיא נחטפה?"
שלומי קם ממושבו והסתובב בחדר:"אני זקוק לכוס קפה וסיגריה טובה." שמונה עיניים עקבו אחר דבריו. פנינית נכנסה למטבח וחזרה עם קנקן קפה ומאפרה. הוא הצית לעצמו סיגריה שאלמוג הושיטה לו ואחר לגם מהקפה. הוא הניח את כוס הקפה ואמר בקול עייף:" לא עצמנו עין כל הלילה. לא הייתי במשרדי בתל-אביב. היינו כאן בתחנה בחולון. הצוותים שלי עבדו בימ"ר וכאן.
הממצאים שגילינו מעידים שהאיש הזה דובר אמת. יערה נחטפה לפני ארבע שנים מהמעלית שקיימת בתוך ביתה. לא היו במעלית סימני דם, לא סימני מאבק זולת המצרכים שהושארו בה. כיווני החקירה הגיעו עד רצועת עזה. חשבו שהיא נחטפה על ידי גורמים עויינים ונמכרה שם לזנות. אחד מכיווני- החקירה היה לעבר כת השטן שאורבת לקרבנות תמימים ועושה בהם שימוש למטרות של הקרבת קרבנות אדם עבור השטן. אחד הכיוונים היה שעל רקע רומנטי , היא בחרה מרצון להעלם, אולי בעקבות אהבה אסורה. כל כיווני- החקירה העידו שאולי היא נמלטה או שנחטפה לחו"ל. שלחנו את תמונתה לכל נקודות המשטרה בעולם ולא קיבלנו תשובה חיובית. זה אחד התיקים שמעלה אבק כמו תיקים אחרים לא מפוענחים. אני לא יכול לומר שהאדמה בלעה אותה, כי לא נמצאה גופה. אבל ההעלמות היא מעשה ידי אדם.
האיש הזה ישב לסעוד את לבו בשופינג סנטר ברמת-גן. כאשר נכנסתן לאותה מסעדה. הוא הרגיש איך לבו הולם בפראות. את לא ידעת, שהוא התבונן בך כל הערב וכמעט קם ממקומו לקרוא לך יערה בתי. רגליו לא נשמעו לו. הוא לא יכול היה לקום. ואת צחקת במסעדה...וצחוקך היה כצחוקה של בתו. בכוחותיו התשושים הצליח להגיע אל רכבו והמתין לך. הוא עקב אחרייך במשך ארבעים דקות בתל-אביב...עד שהצלחת בעזרת פנינית לחמוק ממנו.
האיש התעלף ארבע פעמים כשמסר את גרסתו. אדם בן שבעים ושש פתאום רואה את בבואת בתו לנגד עיניו. ואני יודע שאת לא בתו. אבל אתן דומות מאוד. הוא רצה לגעת בך,להביא אותך הביתה אל רעיתו שהשגעון האכזרי אמלל את חייה. עכשיו הוא מאושפז בבית החולים וולפסון אחרי התקף לב. גופו עבר טלטלה רצינית.
אני פסיכולוג קליני במקצועי. החקירה היתה בליווי רופא משטרתי צמוד. מפאת גילו של האיש והכבוד הראוי לו, הוא תרם את שנותיו במלחמות על הגנת הארץ. יש לו שני עיטורי גבורה : אחד ממלחמת יום הכיפורים והשני ממלחמת לבנון. מלח הארץ. בגילו מה הטעם לפתוח לו תיק במשטרה על הטרדת עיקוב."
"אל תפתח לו שום תיק." שמעתי את עצמי אומרת את המשפט הזה וממשיכה:"זה נורא לאבד ילד. זה פצע שאף פעם לא יתאחה. זו אהבת אב לבתו. בוא נתייחס לזה כאל פארנויה לילית. "
