מכתבים לרוויטל (שם בדוי). סיפור אמתי

האם קיימת טלפתיה בין אנשים זרים שלא נפגשו מעולם?

לפני שנים רבות היה נהוג שילדים/נערים שולחים "מכתב לחייל" או חבילה.

בהיותי בשרות צבאי בסיני, קבלתי מספר מכתבים כאלה וחילקתי אותם לחיילים שלי.

"דרשתי" מכל אחד מהחיילים לענות למכתב, אפילו בשורה אחת. 
 

נשאר לי מכתב אחד, והוא היה מילדה אחת - ירושלמית - בת 15 או 16. חשבתי שגם לה מגיעה תשובה.
 

התחלתי להתכתב איתה תוך הצגת גיל אמיתי (אז 28)  כמובן, וללא התחזות למישהו אחר. כשההתכתבות (שנמשכה שנים לא מעטות, גם אחרי שהחזירו את סיני), הייתה על דא ועל הא - מצב הלימודים שלה, דברי חולין וכל כיוצא בזה. מעולם לא שאלתי אותה על דברים אישיים  שהשתיקה יפה להם - לבטח לא לילדה בת 16.
 

כשם שזה התחיל כך זה פסק.
 

ערב אחד הייתי באיזה אירוע משמח, בעיר רחובות, כשלפתע קמה אישה הדורה במחצית שנות העשרים שלה וצעדה לכיוון היציאה.

כאשר עברה לידי הרגשתי צביטה - בלתי מוסברת - בלב. לפתע היא הסתובבה ופנתה אליי בשאלה: "סליחה, אולי אתה במקרה  בבר?"

עניתי בחיוב. ושאלתי אותה "מניין לך?"

"איני יודעת", ענתה, "פשוט הרגשתי צביטה בלב".
 

עמדנו חבוקים (בניגוד "לפקודות" הדת) במשך שעה ארוכה.

"האם את נשואה כבר"? שאלתי

"לא" היא ענתה, מעט בהומור מעט בציניות. "המתנתי לך"

"אבל..." רציתי לומר לה..
 

"לא חשוב". ענתה. והלכה לדרכה.

כך זה היה וכך זה נגמר.
 

אני יודע שאני יכול להרגיש את נוכחותה גם בתוך קהל של 100 אלף איש. וגם היא.

אין לי הסבר לתופעה ומעולם לא חיפשתי הסבר.