סיפורים

הבניין ברחוב מזא"ה היה מהסוג התל-אביבי המיושן: תריסי פלסטיק חורקים, ריח תמידי של טיח רטוב וחדר מדרגות שבו השכנים מחליפים "בוקר טוב" קצר ומתחמקים ממבט.

רוני מהקומה השלישית, הייטקיסט שחי על משלוחי וולט ואוזניות מבטלות רעש, הכיר את אלכס מהקרקע רק כ"ההוא עם הכלב שנובח בצהריים". את מרת לוין מהקומה השנייה הוא הכיר רק לפי הריח של מרק העוף בשישי. עד שהגיעה המלחמה.

האזעקה הראשונה תפסה אותם בפיג'מות, המומים. המקלט של הבניין היה כוך צפוף בקומת המרתף, מלא ברהיטים ישנים ואבק של עשורים.

בימים הראשונים, המתח היה כמעט מוחשי. בכל פעם שהסירנה פילחה את האוויר, הם היו רצים למטה, נדחסים בין ארגזים, מקשיבים בדריכות. ה"בום" של היירוט היה מרעיד את הלבבות, והשקט שאחריו היה כבד יותר מהרעש.

בתוך החרדה הזו, משהו התחיל להיסדק בחומות שבנו סביבם.

זה התחיל כשאלכס הביא קנקן תה ונענע לכולם.

מרת לוין, שבמשך שנים נתפסה כזקנה נרגנת, התגלתה כניצולת שואה עם הומור שחור שגרם לכולם לצחוק ברגעים הכי לחוצים.

פתאום, רוני מצא את עצמו מתקן למרת לוין את הWi-Fi- כדי שתוכל לדבר עם הנכדים, ואלכס התחיל להביא לרוני מאפים שקיבל מהמאפייה שבה עבד.

בין אזעקה לאזעקה, בפינה המוצלת ליד מכונת הכביסה הישנה במקלט, נרקם משהו אחר.

רוני ומאיה, השכנה מהדירה מולו שמעולם לא החליף איתה יותר משלוש מילים, מצאו את עצמם יושבים קרוב מדי. באחת האזעקות הקשות, כשהבניין רעד והאור הבהב, היא תפסה את ידו באופן אינסטינקטיבי. הוא לא עזב.

"זה מוזר," היא לחשה לו כשהדי הפיצוצים דעכו, "אני גרה מולך שנתיים, ורק עכשיו אני יודעת שיש לך נמש על האף כשאתה לחוץ."

רוני חייך חיוך עייף. "ואני לא ידעתי שאת קוראת ספרי מתח באנגלית כדי להירגע."

המקלט הפך לבועה של שפיות בתוך עולם משוגע. המתח המלחמתי בחוץ רק העצים את המתח הרומנטי בפנים. המבטים התארכו, השיחות הפכו עמוקות, והפחד מהמוות הוליד צורך עז בחיים.

אחרי שלושה שבועות , כשהמלחמה נכנסה לשגרה מתישה והאזעקות הפכו נדירות יותר, הבניין במזא"ה כבר לא היה אותו בניין. הדלתות נשארו חצי פתוחות, וריח הבישולים המשותפים עלה בחדר המדרגות.

ערב אחד, רוני ומאיה נשארו במקלט לאחר שכל השכנים עזבו עם קבלת ההודעה מפיקוד העורף.

"את יודעת," אמר רוני, "לפעמים אני מרגיש אשם על זה שאני כמעט... מתגעגע למקלט. לקרבה הזאת שיש לנו שם."

מאיה הסתכלה עליו וחייכה. "אל תרגיש אשם. המקלט לא יצר את הקרבה, הוא פשוט הוריד לנו את הקירות. הרי מה זה מקלט, רוני?"

היא הניחה את ראשה על כתפו והמשיכה:

"אנשים חושבים שמקלט זה מקום שבורחים אליו כדי להסתתר מהאויב. הם טועים. מקלט הוא המקום היחיד שבו אתה כבר לא יכול להסתתר מהשכנים שלך , ובסוף, גם לא מעצמך."

17.3.26

תגובות