גשש בלש בפעולה/ מחוייך...

הוא עלה לאוטובוס. איתו עלה הכלב השחור ,

או יותר נכון לומר,  הכלב עלה ובעקבותיו הסומא.

את העיוור דווקא סימפטתי,

את כלב הנחייה ,לא כל כך.

העיוור הזדחל לאיטו, אחר כלבו.

את כל מה שלא ראה האדון, מישש – גישש- נישנש הכלב...

חלוקת עבודה די הוגנת, הייתי אומרת...

הגוש השחור, נגע בחוטמו, בכל אישה שעל פניו חלפה.

כך, מרחרח ממשש  , בודק לה בעכוזיה,

מריח אם שמה בושם או דיאודורנט במקומות הנכונים....

ובינתיים,העיוור , פילס דרך אל המושבים הראשונים.

הוא התיישב בדיוק ליד המרושל,

את דמותו , לא ראה... איזה מזל...

לא הפסיד שום דבר...

המרושל ,עם הזקן הלבן

דווקא שמח על המציאה שנקרתה בדרכו...

הוא חייך,מלטף את זקנו הלבן,

ואחר, כלאחר יד גם את הכלב השחור.

וכך,היה מפריע לכלב במלאכתו,

אומן הגישוש- מישוש..

ארוך הזקן היה מוזנח, אבל משום מה ,מבודח.

הוא היה מתבונן אל כל אישה, שנרתעה,

מחייך.ומפנטז בליבו...

- אוח, לו הייתי במקומו...

תמונת מצב-

הכלב  - מגשש, ארוך הזקן -  מתרגש

והעיור- כסומא בארובה,לא מבין מי ומה ,

 ועל מה המהומה....

ארוך הזקן, היה בא בימים,

 באוטובוס, נדמה היה לי, שהיה מעדיף

גם לבוא בלילות, אצל כמה גבירות עגלגלות,

שגשש בלש נישנש...

ואף אחד לא תבע את עלבונן.....

לפתע, ארוך הזקן, העלה נושנות,

סיפר לבעל הכלב, בקול מחריש אוזניים,

 שהיה פעם כלבן...

- אני לא חירש, חייך והסמיק העיוור,

 - למה אתה מדבר בקול רם,

   אני רק עיוור... בכל השאר, אני כמו כולם...

 איך מצא מין את מינו... בחיי...

כך, היה  נהג האוטובוס ממשיך ונוסע...

ארוך הזקן ליד החלון, נהנה  משני העולמות

מן הנוף בפנים וגם  מזה הנשקף בחוץ

גשש בלש מימין , הסומא באמצע,

ועל אף שאיננו חירש,מאום  לא הבין....

וברווח הצר משתחלות לאיטן ה- הנשים...

כל משמניהן התחכחו בכלב השחור,

שמרוב נחת החל לגרגר, אף לנחור...,

העיוור ליטף אותו בחדווה

עדיין לא מבין מי ומה.

לארוך הזקן, שיחקה השעה,

לאחר עידן ועידנים, הייתה לו עדנה,

 שפעת נשים שכולן, ליד ספסלו נעצרות לרגע קט,

משירות אליו מבט,

מבקשות מן האביר עם הזקן הלבן

ישועה, מפני הכלב השחור...

הזמן נקף,ואני, מיהרתי גם...

ומרוב חיפזון,לא הספיקה שעתי,

לראות את הישועה והחזון...

בחושי הבריאים הבנתי,

איך הכלב השחור מריח אצלי,

את כלבי  הבלונדיני , לאקי...

ולפני שיבדוק גם בציציותי,

מן האוטובוס ירדתי...

מפטירה לעצמי,

-ברוך שפטרני, מכלב שחור, מארוך זקן, ומחוטם -  לא מוכר...

נס חנוכה, ניצלתי מעונשו של זה...

ומחיוכו הצהוב של המרושל,  בעל הזקן הלבן.

אבל, כאן הסיפור לא נגמר...

לרוע המזל, הסומא החליט לרדת גם,

העיוור דישדש,

הכלב השחור הוביל אותו בביטחה,  עד למדרכה,

 מקום בו עמדתי,  ניצולת פליטה...

שם, פגש אותי בלקלוקי שמחה...

כאומר - אותך אני מכיר,

 תזכירי לי,  היינו יחד ב'פלמ''ח' או במקום אחר...???????

©   18/12/06  

* * *

כל הזכויות שמורות ליעל כרמי גבאי.