החיים במחנה "המעבר" המשך מהחלק של "גירוש מהעיר"
תקציר החלק הקודם: מאות רבות של גברים, נשים וילדים מתושביה היהודים של העיר "וולפא" נצטוו להגיע בבוקרו של חג הפסח אל מרכז העיריה, שם נלקחו (במשאיות) על ידי הגרמנים אל מחנה עבודה (כפייה).
אביב תש"ב
המשאיות עצרו בשער המחנה במרכזה של רחבה ענקית, אשר מבנים רבים הקיפוה מכל עבריה. במרכז הרחבה התנוסס דגלה של גרמניה.
"לרדת מיד!" נשמעו קולותיהם של חיילים במדים. "שנל, שנל!" (מהר, מהר). מי שניסה להתמהמה "זכה" לטעום את טעמו של השוט. בזה אחר-זה ירדו הנוסעים מהמשאיות וכולם הסתדרו, בלא שהתכוונו לכך, במספר שורות שאורכם היה כמלוא-העין.
המקום היה מחנה צבאי לכל דבר. מספר רב של קסרקטינים היו מפוזרים בכל חלקי המחנה. מִפְקדת המחנה שכנה בחלקו המזרחי של הבסים, ומימינה ניצב בנין גדול-מימדים אשר מאוחר יותר נודע ששימש כמפעל ליִיצור תחמושת. בסמוך למקום בו עמדנו ניצבו כעשרים ביתני-עץ, חדשים למראה. במרחק לא קרוב ניצבו עוד עשרות ביתנים כאלה. חיילים רבים הסתובבו במחנה, כשלצידם, של אחדים מהם, היו כלבים אימתניים.
גדר גבוהה ודוקרנית הקיפה את המחנה, ומספר רב של מגדלי שמירה ניצבו לאורכה של הגדר.
המשאיות עזבו את המחנה ותוך דקות אחדות עמדו לפנינו מספר קצינים וסמלים גרמניים ובראשם, קצין בעל חזות-מאיימת, מפקד המחנה. לצידו של המפקד עמד "ממונה יהודי", ששימש כ"מביא דברם" של הגרמנים ומתורגמן לעת-מצוא.
"זהו ביתכם החדש" אמר הקצין הגרמני, "הישמעו להוראות ולא יאונה לכם כל רע". "מחנה זה" המשיך הגרמני, "מחולק לשני אגפים: האחד לגברים ונערים מגיל ארבע עשרה ומעלה. האגף השני לנשים וילדים". "על-כן", המשיך הקצין הבכיר, "כל הגברים והנערים יישארו במקומם, ואילו הנשים והילדים יעברו לאגף המזרחי של המחנה".
בסיועו של "הממונה" ועוזריו החלו הנשים והילדים לצעוד אל קצהו המרוחק של המחנה. התחלתי לצעוד עם הנשים, אולם ידו-החזקה של אבי לפתה את כתפי ומנעה ממני להמשיך ללכת. "אתה בן ארבע עשרה", כך אמר, "איש אינו יודע אחרת". תמהתי על כך. הרי לפני כחודש מלאו לי י"ג שנים בלבד, אולם אם אבי אמר-כך, כן יהיה.
נשארנו על מקומנו עד לבואו של סמל גרמני אשר הודיע על "שגרת המחנה" ו"תוכנית העבודה" לימים הקרובים, שכללו: קבלת מקומות לינה, תספורת, תגלחת וזמני הארוחות. הגרמני פנה לדרכו, ובמקומו התייצבו "הממונה היהודי" הראשי, מר ון דר-שפור ומספר עוזרים, יהודים גם כן, אשר הסבירו לפרטי-פרטים את דברי הגרמני. על זרועם של הממונים היה כרוך סרט לבן שבמרכזו "מגן-דוד" בצבע שחור, נוסף על ה"מגן-דוד הצהוב, אותו ענדו "דיירי המחנה" היהודיים.
הממונה הראשי חלק את האנשים לקבוצות של ארבעים עד חמישים. כל קבוצה קיבלה ביתן מגורים. הביתן, העשוי עץ, לא הוד ולא הדר לו. כְּבָרו - כן תוכו. אורכו כחמשה-עשר מטרים ורחבו כשמונה מטרים. לאורך קירותיו ובאמצעו, ניצבו דרגשי עץ ועליהן מעט קש ושתי שמיכות ישנות שריחם נודף למרחוק . אבי, אני ושני דודיי, ראובן ויהודה, התמקמנו בסוף הביתן איש לצד רעהו על דרגשי העץ.
בביתן "שלנו" שוכנו גם ד"ר גרינשפוין, רופאה הנודע של שכונת "בעלי מלאכה", ר' כהנא וכן מספר נערים שלא ראיתי מעולם. הייתה זו שעת דמדומים. את הביתן האירו שתי מנורות הפועלות על נפט.
במין כוך מיוחד על דרגש הסמוך לדלת הכניסה, ישב אדם בבגדי אסירים מכנסיים וחולצה עם פסים. האיש היה גלוח-ראש ללא זקן ופאות, כאילו אינו "שייך" למקום. האיש קם ממקומו ואמר לכל "הדיירים": "הקשיבו! הקשיבו!". הִטנו את אוזנינו לשמוע את דבריו. "שמי זאב וסרמן", אמר, "הנני להודיעכם", המשיך האיש, "כי אני הממונה על ביתן זה, ואחראי כלפי הגרמנים בכל דבר ועניין. כל שעליכם - זה לציית להוראות. איני מנוגשי פרעה, יהודי כמותכם אני. כל מעשי או הוראותיי, הם באונס".
על צווארו הייתה משרוקית. הממונה על הביתן, מר וסרמן, הסביר את "תפקידה של המשרוקית" וכן משמעות כל שריקה ושריקה. בנוסף, הודיע הממונה כי מחר, לאחר ארוחת הבוקר כולם ילכו להסתפר ולהתגלח וכן לקבל "מדים", אותם לובשים כל דיירי המחנה.
הרעב התחיל לתת את אותותיו. את סעודת- שחרית סיימנו לפני כעשר שעות. פרט לחתיכות מצה, שאימא נתנה לנו במהלך הנסיעה, לא בא דבר אל פינו. מי שמע כזאת .. תענית ביום-טוב.
לא חלפו אלא דקות מעטות ונשמעו שתי שריקות רצופות, לאמור: קצין גרמני נכנס לביתן. כולם נדרשו לעמוד ליד דרגשיהם. לקצין הִתלווּ שני סמלים ומאחוריהם, במרחק-מה, שני יהודים ובידם מספר שקים גדולים. "לרוקן את תוכן מזוודותיכם על הדרגשים", נשמעה פקודתו של הקצין.
כשהוא מלווה ע"י הסמלים, עבר הקצין מדרגש לדרגש. במקל שהחזיק בידו "הצביע" מדי-פעם על חפצים כלשהם, אלה נאספו ע"י היהודים והושלכו לשקים. בין החפצים שהושלכו היו, אוי לעיניים שכך רואות, טליתות, תפילין ותשמישי קדושה, שהבאנו מבתינו בעת הגירוש מהעיר. גם מצרכי מזון שהאנשים הביאו עמם, מצאו את דרכם לתוך השקים. כך עבר הקצין מאיש לאיש. למעט חפצים אישיים, לא הורשה איש להשאיר ברשותו דבר-מה נוסף.
המשך יבוא אי"ה
