המשך מחלקו השני של "גירוש מהעיר"
משלוח ראשון
תמוז תש"ב
לפני מספר ימים, הכרתי בעבודתי, במחלקת התחמושת, נערה צעירה, אשר הייתה דומה לנער משום שכולם היו גלוחי ראש והנערה לבשה בגדי אסירים גדולים ממידתה, והסתירו את ניצני נשיותה. ואפשר שהשומרים חשבו שהיא נער והתירו לה לעבוד במחלקה שלי שעבדו בה רק נערים.. בעודי שקוע בשרעפיי מחשבות - ממחשבות שונות. האם אראה את הנערה כדי לשאול אתה על מצבה של אימי, רוחל'ה. מחשבות אלו נקטעו ע"י צפירות רכבת שהחרידו את "שלוות" דיירי המחנה. לא היה זה מחזה נדיר. רכבות עברו מדי פעם אולם לא עצרו בקרבת המחנה. היו מקרים בודדים שהרכבת עצרה בלילה לצורך הורדת אספקה או העברת תחמושת מהמחנה . (ניתן היה ללמוד זאת ממספר המשאיות שיצאו את שער המחנה וחזרו כעבור שעה ארוכה שלאחריה, נלקחו אסירים לפרוק את מטענן). לא כך היה הבוקר. הרכבת נעצרה וגם השמיעה מספר צפירות.
"ארוס, ארוס! שנל, שנל"! ( החוצה, מהר ), שאגו מספר סמלים גרמנים. לצעקותיהם הצטרפו צליליהן של המשרוקיות. כל שוכני המחנה נהרו החוצה והסתדרו במספר קבוצות. כל קבוצה בחזית הביתן שלה. "הממונה היהודי" הראשי, ואן דר-שפור, יהודי הולנדי, התייצב בפני הקצין הגרמני לקבלת הוראות.
"אני רוצה מייד שלש מאות איש", פקד הקצין. "הם יוצאים לעבודות 'חוץ', ובתוך ימים אחדים ישובו, אין צורך שייקחו את חפציהם". הממונה ועוזריו החלו למנות את ה"מיכסה" הנדרשת.
לאחר זמן קצר הוצעדו האנשים אל שער המחנה לכיוון הרכבת. יתר ה"דיירים", נשלחו חזרה לביתנים. "היום לא תצאו לעבודה" כך אמר הממונה. במשך מספר ימים ישבנו בביתנים בחוסר מעש. נראה היה שהגרמנים ממתינים לאירוע כלשהו. האם אצליח להיפגש עם הנערה ? או שיהיה שילוח נוסף ? לאלוהים פתרונים.
תהיתי בליבי אם גם מאגף הנשים, שם נמצאת אּמי, רוחל'ה, יוצאים ל"עבודות חוץ". האם היא מתגעגעת אֵלַי ואל אבא. אוי, נאנחתי בליבי. עד מתי הצער הזה?.
נדמה היה שעתה נבוא אל המנוחה.
לא כך היה הדבר. חלף רק חודש מאז השילוח הראשון של 300 איש, שלא חזרו למחנה, והיה ברור שגם לא יחזרו.
משלוח – שני
חודש אב 1942
כבפעם הראשונה, לפני כחודש ימים, כך גם עתה, עם הגעתה של הרכבת וצפירותיה הרבות, צעקות ופקודות, שריקות המשרוקיות, ונהירה המונית של דיירי המחנה, המסתדרים מאליהם ברחבה הענקית במספר שורות כל קבוצה מול הביתן שלה.
גם הפעם נקב הגרמני במספר האנשים שדרושים ל"עבודות חוץ", וגם במשפט הידוע "תוך כמה ימים הם יחזרו" לנו היה ברור זה מכבר - איש לא שב מעולם איש לא ישוב לעולם. כך היה לפני למעלה משבוע, כך יהיה גם הפעם.
הממונה, ון דר-שפור, התייצב לפני הקצין והודיע לו על השלמת "המִכְסָה", ובתוך-כך הוסיף משפט שנשמע כמו: "הבטחת שיחזרו תוך כמה ימים". פניו של הקצין האדימו מכעס. לאחר שתי הצלפות-שוט, צירף גם את ון דר-שפור ליוצאים ל"עבודות חוץ".
במקומו מינה הקצין את מויש'ה וינשטיין, (המוכר יותר בכינוי *שלימזל*) החזן המפורסם, ל"ממונה היהודי" הראשי. יתר האנשים נשלחו לביתנים.
כמו ב"משלוח הראשון", כך גם הפעם לא יצאנו לעבודה עד לארגון מחדש של האנשים, "להתאמתם" לסוג העבודה במקום אלו ששולחו.
"אבא", פניתי לאבי באחת מתפילות "השחרית", "אבא, האם שמתָּ לב שהדוד ראובן הפסיק להשתתף בַּתפילות?".
"שש.. יודל!", גער בי אבי. "לשון הרע, לשון הרע. צריך ללמד זכות על כל יהודי" אמר, והוסיף: "אין זה מעִניינו של איש אם ראובן שניידער, או יהודי אחר, מתפלל אם לאו. זה עניין פרטי של כל אחד ואחד עם רִבונו של עולם. יש מי שמתפלל לקב"ה, אך אינו טוב עם הבריות. ויש מי שטוב עם הבריות, אך אינו מתפלל", סיים אבי. ומייד שאל: "יוד'ל, מי עדיף בעיניך?".
"איני יודע אבא", עניתי. "אולי אפשר גם וגם..".
"תשובה נאה ענית", אמר אבא. "אולם", המשיך אבא, "הדברים נכונים במקומות ובימים כתיקונם, אך עתה אין לא אלו ולא אלו. והנח להם לישראל, שצדיקים גמורים הם".
בשורות- איוב
בין הערביים של אותו היום, הגיעו עשרות משאיות-צבא ופרקו מהן מאות יהודים. מרביתם "במראה היהודי הרגיל": מעיל ומכנסיים שחורים, זקן ופאות. למעט "הממונה היהודי" הראשי (החדש) ועוזריו, לא הורשה איש לצאת מהביתנים, עד גמר התארגנותם של ה"חדשים". וכך צפינו מרחוק בנעשה, כשהסדר ידוע: "הישמעו להוראות ולא יאונה לכם כל רע" וכן הלאה.
בשעות הערב המאוחרות נפגשנו עם "החדשים" ששוכנו בביתן שלנו, במקום אלו שיצאו ל"עבודות חוץ". בשקט, אך בכאב רב, סיפרו לנו על הנעשה בעולם, ובעיקר מה שקורה ליהודים. הם הוסיפו וסיפרו: "כי זה מספר חודשים – ואף קרוב לשנה – שהיהודים מוּבלים כצאן לטבח. נהרגים, נטבחים ונשרפים רק משום היותם יהודים". "אין הדברים שמועות", הוסיפו ואמרו, "אלא עדויות מיהודים שהצליחו, בדרך לא דרך, לברוח ממחנות ההשמדה".
סיפוריהם, על המתרחש באירופה, רק חיזקו את השמועות ששמענו מפי אנשים על הנעשה במדינות שנכבשו ע"י הגרמנים, ועל השמדת העם היהודי. כל דיירי הביתן געו בבכי מר בדומה לחורבן ירושלים. אך בניגוד לחורבן בית המקדש, שקרה לפני אלפיים שנה, הרי הדברים היום- מתרחשים ממש לנגד עינינו. נזכרתי בפסוק: "גוי עז-פנים אשר לא יישא פנים לזקן, ונער לא יחון". ועוד פסוקים מ"התוכחה" בפרשות "בחוקותיי" ו"כי תבוא".
המשך יבוא.
