שירים שהולכים לאיבוד

כתיבת השירה סוף סוף חוזרת אליך. היא לרגע לא הלכה לאיבוד, רק ספגה עוד ועוד צבעים ססגוניים כצבעי הקשת. יפהפה השיר הזה.  

גליה יקרה,

שירך הוא מסע קסום של מילים וצבעים, המתאר ברגישות ובדמיון עשיר כיצד השירים לעיתים נעלמים מאיתנו, אך שבים מלאי חיים, יופי ועומק חדש. אהבתי את ציורי הטבע, הקשת והאור המשתלבים יחד לכדי יצירה מרגשת שמזכירה כי ההשראה אולי בורחת לרגע, אך תמיד חוזרת עטופה  בחן שבעתיים.

יפה כתבת.

לילה טוב ושקט

שמוליק

גליה יקרה

***********

שירים לא הולכים לאיבוד

הם שבים בלבוש אחר

רעננים יותר, מחכימים

עטופים במיטב צבעי הקשת.

שיר מצויין

היה לי עונג רב לקוראו.

ערב שקט יקרה

ועצמאות שמח

ממני עליזה.

השירים מוצגים כבעלי רצון משלהם. הם "מטפסים" על הקשת, בוחרים לעצמם צבעים ומתמזגים בהם. הדימוי של "סירות בנחל צבעוני" ממחיש את הזרימה של היצירה.

השירים עולים לראש הקשת כדי "להשקיף על תבל". שם הם חווים את יופי הטבע – משדות דגן ועד פרחים (כלניות, סביונים) – ושואבים ממנו את החיות שלהם (אוויר נקי, קרני שמש).

את מתארת רגע שבו השירים (או המוזות) נעלמים ("איבוד"), אך הם חוזרים  לאחר שעברו שינוי. הם חוזרים עם "מלבוש" חדש ועם "דיבור" ייחודי משלהם.

הבית האחרון מסביר שכאשר ההשראה ("המוזות") בורחת, היא לא נעלמת לתמיד. היא חוזרת בלבוש יפה יותר ("שבעתיים"), עטופה בבגדי משי, וממלאת מחדש את כל ישותו של היוצר – את הנשמה ואת הגוף.

שיר אופטימי על המחזוריות של היצירה: מהרגע שהרעיון נולד וצובע את העולם, דרך רגעי הנתק, ועד לחזרה המרגשת של ההשראה כשהיא עשירה ויפה יותר.

כמה כייף שחזרה המוזה אם תפגשי בה תאמרי לה שגם אני בסביבה - יומחבק

פרחים ונשמות

.

" ... עוטפות את כל הנשמה / והגוף. " 

(סליחה, בלי ניקוד.)

כבר עשר שנים מאז נכתב שירך, לעיל.

שיר לירי יפהפה, רגיש, עדין.

תודה רבה-גדולה עליו, גליה אהובה. <לב>

רבקה

---