הפסנתרנית
ירושלים, חודש מאי 1969
פייגה (ציפורה) רוטשטיין
השעה 15:30. אוטובוס אגד קו 15, פנה מרחוב הנביאים לרחוב שטראוס ונעצר.
מרבית הנוסעים והנוסעות ירדו ובמקומם עלו נוסעים אחרים, כמעט בהתאמה.
בין הנשארות בירכתי האוטובוס "בעזרת הנשים", הייתה פייגה רוטשטיין, בת השש-עשרה, אשר שבה ממדרשת הלימודים החרדית. נותרו לה עוד ארבע תחנות עד לירידה בתחנה הסמוכה לביתה שבשכונת מאה שערים.
פייגה, לבושה הייתה בתלבושת אחידה ומוכרת שכמוה רבות בירושלים ואף בבני-ברק; חולצה בצבע תכלת, חצאית פליסה בצבע כחול כהה שירדה אל מתחת לברכיה, גרביים שחורים ונעלי סירה.
שערה הזהוב היה אסוף כזנב סוס, ועיניה הכחולות העמוקות שיוו למראיה יופי מיוחד.
תהליך החלפת הנוסעים נמשך כשלוש דקות. פייגה, ניצלה זמן זה לפתוח את חלון האוטובוס ולנשום מעט את אווירה של ירושלים. בחוץ נתערבבו ריחות הטיגונים מהמסעדה הקטנה ממול, עם רחשם של המכוניות החולפות והעוברים ושבים.
בתוך בליל הריחות והקולות, נתנה דעתה לצלילים יוצאי דופן שבקעו מאחד הבניינים, צלילים של פסנתר בנגינה רכה ועדינה.
בטרם הספיקה לקלוט את המקום המדויק ממנו נבעו צלילים אלו, המשיך האוטובוס בנסיעה.
בתוך דקות אחדות, כבר ניצבה במדרגות המוליכות אל ביתה שבקומה השנייה.
כך במשך ימים אחדים, בעת עצירת האוטובוס ברחוב שטראוס, נתנה את דעתה על צלילי הפסנתר המרהיבים. צלילים אלה משכו את ליבה עד כדי שגמרה בלבה, לכשיזדמן לה – תחקור את מקורם.
הזדמנות כזו נקרתה בדרכה, כאשר באחד הימים חלתה המורה של שעת הלימודים האחרונה והבנות שוחררו מוקדם לביתן.
השעה 14:30. האוטובוס פנה מרחוב הנביאים לרחוב שטראוס ונעצר. פייגה, ירדה מהאוטובוס ארבע תחנות לפני מקום מגוריה. היא נתנה בדעתה כי יש עמה שעה פנויה, והלכה בעקבות צלילי הפסנתר. מוזר היה לה שבשעת צהריים – שעת המנוחה, מתנגנת לה מוזיקה אשר יכולה להפריע את מנוחת השכנים, אולם לא היה זה מעניינה. היא עברה את המסעדה הקטנה והמכבסה שלידה ופנתה לרחוב פראג, שם נגלה לפניה מחזה כאילו נלקח מאיזו עיירה בגלות.
בדירה חצי תת-קרקעית – שדלתה פתוחה, בבניין בן שלוש קומות, ישבה אישה בשנות השישים המאוחרות לחייה ששיבה זרקה בשערה.
אצבעותיה הגרומות ריחפו על קלידי הפסנתר במהירות מסחררת, והצלילים שהפיקו דמו לשירת מלאכים.
פייגה עמדה פעורת פה, ולא יכלה להתיק עצמה משך שעה ארוכה מהמוזיקה ששבתה את לבה.
הפרק הראשון בקונצ'רטו הסתיים. האישה שניגנה אותו הרימה את ראשה מהפסנתר, שם ראתה את פייגה בוהה בה פעורת פה.
סימנה לה באצבעה להיכנס.
תחילה היססה פייגה, אך סימני האצבע הגרומה ומבט התחינה בעיניה, משכו אותה להתקדם ולרדת במורד שלוש המדרגות המובילות אל ביתה התת-קרקעי של האישה הקשישה.
"שמי שפרה מורגנשטרן", אמרה הקשישה וללא הכנה מוקדמת, שאלה את פייגה: "יודעת את לנגן?"
"לא, מעולם לא למדתי." ענתה פייגה.
"רוצה את לנסות?" שאלה הקשישה.
פייגה משכה בכתפיה וענתה: "אולי בפעם אחרת, אני כבר באיחור ואיני רוצה להכעיס את אמי."
"טוב," ענתה שפרה, "בפעם אחרת." "אני מקווה" הוסיפה שפרה "שזה יהיה בהקדם"
ירושלים, חודש מאי 1969
שרה-לאה רוטשטיין
פייגה, שהייתה באיחור קל, לא המתינה לאוטובוס ועשתה את כל הדרך, במהירות, רבה לביתה ברגל. היא עלתה את תשע המדרגות לקומה השנייה במהירות, בעודה מתנשפת וריאותיה עמדו להתפקע מהמאמץ הרב. בכניסה כבר המתינה לה אימה, שרה-לאה, רופאה מיילדת בבית-החולים ביקור חולים, כשלרגליה היה מונח תיק הרופאה שלה.
"היכן היית? הן יודעת את שאני צריכה להגיע למשמרת הערב בבית-החולים." שאלה אימה.
אין זה דבר של מה-בכך שאישה חרדית, רעייתו של ראש המתיבתא – רבי יששכר רוטשטיין, היורש של האדמו"ר הזקן, הצדיק הגדול, רבי יהושע-לייב הורוביץ, תצא לעבודה הקשורה באנשים, קל וחומר בשעות הלילה.
לפני שני עשורים בקירוב, בסיימה את לימודיה בתחילת שנת 1952, הגיעו האדמו"ר, רעייתו, בתו וקומץ חסידים מארצות הברית לארץ ישראל.
רבים שיחרו לפתחו של האדמו"ר הגדול, לבקש את ידה של בתו היחידה, שרה-לאה, שהגיעה זה מכבר לגיל עשרים וארבע המופלג. אולם תנאי התנה עם כל מבקש את ידה, שבתו, תמשיך לעסוק גם לאחר נישואיה במקצוע הרפואה – מקצוע אותו רכשה עוד בהיותם בקליבלנד, אוהיו.
כפי המצופה, גילה המופלג של שרה-לאה, לא היווה מחסום לנישואיה עם עילוי מאחד הישיבות הגדולות, זאת בשל ייחוסו העצום של אביה, ששושלת היוחסין שלו הגיעה עד למייסדי החסידות המפוארת אליה השתייך.
שנה לאחר מכן, בשנת 1953, נולדה בתם הבכורה, פייגה.
"התעכבתי מעט במקום כלשהו." ענתה פייגה.
"ומהו אותו מקום?" שאלה שרה-לאה.
פייגה, שמעולם לא הוציאה דבר שקר מפיה, ענתה בפשטות: "אותו מקום, הוא ביתה של פסנתרנית מוכשרת ביותר. התפעלתי מנגינתה והזמן חלף במהירות רבה, זו הסיבה שהתעכבתי." ענתה פייגה.
"ומיהי אותה פסנתרנית? והיכן היא גרה?" שאלה אימה.
"קוראים לה גברת מורגנשטרן. היא גרה באחד הרחובות הסמוכים לרחוב שטראוס, אני חושבת שאולי זה רחוב 'פראג'." ענתה פייגה.
"נו, שויין," אמרה שרה-לאה, "תטפלי באחיותייך ובאחיך הקטן, ואל תשכחי לחמם את האוכל למור אביך לכשיגיע."
"כך אעשה." אמרה פייגה, ואצה להכין את ארוחת הערב לאחיותיה ואחיה, לקלחם ולהלבישם בגדי שינה – כמעשיה מדי יום, אחר נפנתה להכין את שיעורי-הבית.
חלפו כשעתיים מאז נסעה אימה לבית-החולים. חשכה השתררה ברחובות מאה שערים, ודומה היה שהכול נמים את שנתם. רק שעון האורלוגין הענק שתפס מקום נכבד בדירה, השמיע את קולו בעליות ומורדות של מטוטלת כבדה מזוקן. אחת לשעה פתח בנגינה, וספר את השעות כמונה מעות של זהב.
בעת שהשעון השמיע תשע נקישות רמות, נכנס לביתו ראש המשפחה, הרב רוטשטיין.
פייגה, מפאת כבוד לאביה, קמה ממקומה וניצבה על עומדה, עד שזה סימן לה לישב.
"ווי זענען איר? ווי איז דיין ברידער?" (מה שלומך ושלום האחים שלך) שאל.
נוהג היה בביתו לדבר ביידיש. "עברית," נהג לומר, "היא שפת קודש ואין להשתמש בה לחולין."
"בסדר גמור טאַטע, כולם ישנים מזמן. אלך לחמם לך את האוכל." ענתה פייגה.
הרב נטל את ידיו ובירך בכוונה רבה. רק לאחר שבצע מן הלחם ואכל כזית, שאל את פייגה: " פייגה'לה שלי, איך הלימודים?"
למעשה לא היה צריך לשאול. ידע שפייגה, היא התלמידה הטובה ביותר במדרשה, אך זו הייתה דרכו לפתוח בשיחה עם בכורתו. בראשו הרהר, שעוד מעט יגיע איזה שדכן ויגזול את בתו האהובה, שנפשה קשורה בנפשו, לטובת איזה עילוי.
תמיד קיווה שמְזַוֵּג הַזִּוּוּגִים שבשמיים, ירחיק את השדכנים לעוד ימים רבים. כפי שרעייתו נישאה לו רק בגיל מבוגר, חשב שאפשר שבתו תישאר עוד שנים אחדות במחיצתו.
פייגה, הרהרה בלבה אם לספר לאביה על המפגש שלה עם הגברת מורגנשטרן. ממילא, כך אמרה לעצמה, אימא תספר לו מחר, ומדוע שהדבר יִוָּדַע לו בדרך עקיפה? תמיד אמרה את האמת, וגם בלבה דוברת אמת הייתה. גמרה אומר בלבה לספר לאביה, ויהי- מה.
"אבא, רוצה אני להתייעץ אתך בעניין מסוים." פנתה אליו במפתיע. לבו של אביה, שהעריך את חכמתה, רחב בקרבו. שאלותיה היו תמיד ברומו של עולם.
"כן, בתי, מה בפיך?" שאל הרב רוטשטיין.
היססה מעט לפני שאזרה אומץ וענתה: "אני רוצה ללמוד נגינה בפסנתר."
לא לכך ציפה, פליאה ותדהמה אחזו אותו. "מנין לך הרעיון המשונה הזה?" שאל.
סיפרה לו את שעבר עליה שעות אחדות קודם לכן, ועל מפגשה עם הפסנתרנית.
"מה אימך אומרת על כך?" שאל.
תמיד כשנדרש לעניין הקשור בילדיו, העדיף להטיל את הפתרונות על שרה-לאה.
רעייתו, שרה-לאה, הייתה הקובעת בכל תחום ועניין בביתם. מעולם לא חלק על דעתה. סבר שניסיונה כרופאה ואשת העולם הגדול, ידיעותיה טובות משלו. עוד נטה לחשוב שמחלוקת ביניהם, יכולה למנוע ממנו את מינויו לאדמו"ר הגדול הבא. משום שהוא רק חתנו של האדמו"ר הגדול, אפשר שהתנגדות לשרה-לאה, יכולה לשנות את דעתה ולהמליץ לאביה שזה זמן רב אינו בקו הבריאות, למנות תחתיו את אחד ממקורביו ליורשו.
"לא דיברתי עם אימא בעניין, רק סיפרתי לה על המפגש עם הפסנתרנית." ענתה פייגה.
"אם כך, אשאל את אימך, ומה שהיא תחליט כך יקום ויהיה." בלבו חשב, שרעייתו, תשלול זאת מכל וכל ובכך יבוא העניין לקיצו.
"תודה רבה, אבא." אמרה פייגה, ועיניה ברקו מאושר. בלבה ידעה שאמה, אשת העולם הגדול, תסכים לה ללמוד לנגן על פסנתר.
פייגה, המתינה עד שאביה סיים לאכול ולברך, ופינתה את הכלים למטבח.
בעוד אביה מוציא מסכת תלמוד כלשהי ומתחיל ללמוד, הדיחה פייגה את הכלים ופנתה לעלות על יצועה.
"לילה טוב, אבא." אמרה.
"אההם." ענה אביה, שלא רצה להפסיק בדיבור בתוך לימודו.
פייגה, קראה "קריאת שמע" ודקות מעטות לאחר מכן, תוך מחשבות מענגות על המצפה לה אצל הפסנתרנית, שקעה בשינה עמוקה.
המשך יבוא
